Macrobius Ambrosius Theodosius, commonly referred to as Macrobius, was a Roman who flourished during the early fifth century. He is primarily known for his writings, which include the Saturnalia, a compendium of ancient Roman religious and antiquarian lore, the Commentarii in Somnium Scipionis ("Commentary on the Dream of Scipio"), which was an important source for Platonism in the Latin West during the Middle Ages, and De differentiis et societatibus graeci latinique verbi ("On the Differences and Similarities of the Greek and Latin Verb") which is now lost.
מקרוביוס אמברוסיוס תאודוסיוס (Macrobius Ambrosius Theodosius; תחילת המאה ה-5 לספירה) היה רומאי הידוע בעיקר בשל כתביו, הכוללים את ה"סאטורנליה" (Saturnalia), תמצית/קיצור חכמה/ידע/תורה הרומאים הדתיים והעתיקים, "פרשנות על חלום סקיפיו" (Commentarii in Somnium Scipionis), שהיה מקור חשוב לפלאטוניזם במערב הלטיני בימי הביניים, והחיבור האבוד "על ההבדלים והדמיונות של הפועל היווני והלטיני" (De differentiis et societatibus graeci latinique verbi).
Name
שמו
The correct order of his names is "Macrobius Ambrosius Theodosius", which is how it appears in the earliest manuscripts of the Saturnalia, and how he is addressed in the excerpts from his lost De differentiis. Only in later manuscripts were his names reversed as "Ambrosius Theodosius Macrobius", which James Willis then adopted for his edition of the Commentary. Alan Cameron notes that Cassiodorus and Boethius both refer to him as "Macrobius Theodosius", while he was known during his lifetime as "Theodosius": the dedication to the De differentiis is addressed Theodosius Symmacho suo ("Theodosius to his Symmachus"), and by the dedicatory epistle to Avianus's Fables, where he is addressed as Theodosi optime.[1]
הסדר הנכון של שמותיו הוא "מקרוביוס אמברוסיוס תאודוסיוס", המופיע כך בכתבי היד הקדומים ביותר של ה"סאטורנליה", וכך הוא מכונה גם בקטעים מתוך חיבורו האבוד "De differentiis". רק בכתבי יד מאוחרים יותר, התהפך שמו ל"אמברוסיוס תאודוסיוס מקרוביוס". קאסיודורוס ובואתיוס מכנים אותו "מקרוביוס תאודוסיוס", בזמן שהוא היה ידוע בתקופת חייו כ"תאודוסיוס" - ההקדשה ב-De differentiis אומרת: "תאודוסיוס לסימאכוס לשלו".
Life and works
חייו ויצירותיו
Macrobius presenting his work to his son Eustachius. From an 1100 copy of Macrobius' Dream of Scipio.
מתוך חיבור שלישי בשם "על השונה והדומה בפועל היווני והלטיני", יש בידינו רק קיצור על ידי אדם בשם "יוהאנס", שספק אם ניתן לזהותו עם יוהאן סקוטוס (המאה ה-9). מקרוביוס מגיש את עבודתו לבנו יוסטכיוס (Eustachius). מתוך עותק משנת 1100 של ספרו של מקרוביוס על "חלום סקיפיו".
Little is known for certain about Macrobius, but there are many theories and speculations about him. He states at the beginning of his Saturnalia that he was "born under a foreign sky" (sub alio ortos caelo), and both of his major works are dedicated to his son, Eustachius.[2] His major works have led experts to assume that he was a pagan.
מעט ידוע בוודאות על מקרוביוס, אך ישנן השערות רבות לגביו. בתחילת הסאטורנליה שלו הוא מציין שהוא "נולד תחת שמיים זרים", שניים מחיבוריו הגדולים מוקדשים לבנו, אאוסטאכיוס. חיבוריו הגדולים הביאו את המומחים להניח שהוא היה פגאני.
Saturnalia
סאטורנליה
Early printed edition of Macrobius's Somnium Scipionis and Saturnalia.
מהדורה מודפסת קדומה של ספריו של מקרוביוס, "חלום סקיפיו" ו"סאטורנליה".
The most important of Macrobius' works is the Saturnalia, containing an account of the discussions held at the house of Vettius Agorius Praetextatus during the holiday of the Saturnalia. It contains a great variety of curious historical, mythological, critical, antiquarian and grammatical discussions. "The work takes the form of a series of dialogues among learned men at a fictional banquet."[8] There is little attempt to give any dramatic character to the dialogue; in each book some one of the personages takes the leading part, and the remarks of the others serve only as occasions for calling forth fresh displays of erudition.
החיבור החשוב ביותר של מקרוביוס הוא ה"סאטורנליה", המכיל תיאור של הדיונים שנערכו בביתו של וטיוס אגוריוס פריאטקסטטוס Vettius Agorius Praetextatus בזמן חג הסאטורנליה Saturnalia. הוא כולל מגוון גדול של דיונים היסטוריים, מיתולוגיים, ביקורתיים, אנטיקווריאטיים ולשוניים מסקרנים. החיבור מורכב מסדרה של דיאלוגים בין אנשים משכילים במסיבה דמיונית. יש נסיון קטן בלבד לתת אופי דרמטי לדיאלוג. בכל ספר, אחד האנשים לוקח את התפקיד הראשי, והערות האחרים משמשות רק כהזדמנויות להעלות תצוגות חדשות של בקיאות.
The second book begins with a collection of bons mots, to which all present make their contributions, many of them being ascribed to Cicero and Augustus; a discussion of various pleasures, especially of the senses, then seems to have taken place, but almost the whole of this is lost. The third, fourth, fifth and sixth books are devoted to Virgil, dwelling respectively on his learning in religious matters, his rhetorical skill, his debt to Homer (with a comparison of the art of the two) and to other Greek writers, and the nature and extent of his borrowings from the earlier Latin poets. The latter part of the third book is taken up with a dissertation upon luxury and the sumptuary laws intended to check it, which is probably a dislocated portion of the second book.
הספר הראשון מוקדש לשאלה בדבר מקור הסאטורנליה וחגי יאנוס, מה שמוביל להיסטוריה ולדיון על לוח השנה הרומאי, ולנסיון לעקוב אחר השתלשלות כל צורות הפולחן מפולחן השמש.
The primary value of the work lies in the facts and opinions quoted from earlier writers. The form of the Saturnalia is copied from Plato's Symposium and Gellius's Noctes atticae; the chief authorities (whose names, however, are not quoted) are Gellius, Seneca the philosopher, Plutarch (Quaestiones conviviales), Athenaeus and the commentaries of Servius and others on Virgil.
הערך העיקרי של החיבור נמצא בעובדות ובדעות המצוטטות מסופרים מוקדמים יותר. מבנה הסאטורנליה מועתק מה"סימפוזיום" (Symposium) של אפלטון והחיבור Noctes atticae של אולוס גליוס; בני הסמכא הראשיים (ששמותיהם לא מצוטטים) הם גליוס, סנקה, פלוטרכוס (Quaestiones conviviales), אתנאיוס והפרשנות של סרביוס Servius ואחרים לוירגיליוס.
Commentary on the "Dream of Scipio"
פרשנות על "חלום סקיפיו"
Macrobius is also the author of a commentary in two books on the Dream of Scipio narrated by Cicero at the end of his Republic. The nature of the dream, in which the elder Scipio appears to his (adopted) grandson, and describes the life of the good after death and the constitution of the universe from a Stoic and Neo-Platonic point of view, gave occasion for Macrobius to discourse upon the nature of the cosmos, transmitting much classical philosophy to the later Middle Ages. In astronomy, this work is noted for giving the diameter of the Sun as twice the diameter of the Earth.[9] Of a third work On the Differences and Similarities of the Greek and Latin Verb, we only possess an abstract by a certain Johannes, doubtfully identified with Johannes Scotus Eriugena (9th century).
מקרוביוס הוא גם מחבר פרשנות בשני ספרים על "חלום סקיפיו" (Somnium Scipionis) Dream of Scipio, שסופר על ידי קיקרו בסוף חיבורו "רפובליקה". אופיו של החלום, שבו סקיפיו הזקן מופיע בפני נכדו המאומץ ומתאר את החיים של הטובים לאחר המוות ואת חוקת העולם מנקודת השקפה סטואית ונאופלאטונית, סיפק למקרוביוס הזדמנות לדון על טבע היקום, ולהעביר פילוסופיה קלאסית רבה לימי הביניים המאוחרים יותר. באסטרונומיה, חיבור זה בולט בשל ציונו את קוטרה של השמש ככפול מקוטרו של כדור הארץ.
Cicero's Dream of Scipio described the Earth as a globe of insignificant size in comparison to the remainder of the cosmos.[10] Many early medieval manuscripts of Macrobius include maps of the Earth, including the antipodes, zonal maps showing the Ptolemaic climates derived from the concept of a spherical Earth and a diagram showing the Earth (labeled as globus terrae, the sphere of the Earth) at the center of the hierarchically ordered planetary spheres.[11] (See also: flat Earth).
"חלום סקיפיו" של קיקרו תיאר את העולם ככדור בעל גודל זעום ביחס לשאר היקום. כתבי יד רבים של מקרוביוס מימי הביניים המוקדמים כוללים מפות של העולם, כולל הנקודות האנטיפודיות, מפות אזוריות המראות את האקלימים התלמיים Clime הנובעים מתפישת כדור הארץ עגול ודיאגרמה המראה את "כדור הארץ" במרכז הכוכבים המסודרים בסדר היררכי.
Images from a 12th-century manuscript of Macrobius's Commentarii in Somnium Scipionis (Parchment, 50 ff.; 23.9 × 14 cm; Southern France). Date: ca. 1150. Source: Copenhagen, Det Kongelige Bibliotek, ms.
תמונות מתוך כתב יד מהמאה ה-12 של "פרשנות על חלום סקיפיו" של מקרוביוס. שנת 1150 לערך.
Frozen climes in yellow; Temperate climes in blue; Torrid clime in red. Sketch map showing the inhabited northern region separated from the antipodes by an imagined ocean at the equator. Diagram showing a lunar eclipse.
אות ראשונה E בצורת איש כותב, כנראה מייצגת את מקרוביוס עצמו. היקום, כדור הארץ במרכז, מוקף בשבעת כוכבי הלכת שבגלגל המזלות. חמשת האקלימים של כדור הארץ. אקלימים קפואים בצהוב; אקלימים ממוזגים בכחול; אקלימים לוהטים באדום. מפת תרשים המראה את האזור הצפוני המיושב, המופרד מהנקודות האנטיפודיות על ידי אוקיינוס מדומיין בקו המשווה. תרשים המראה ליקוי ירח. תרשים המראה ליקוי שמש.
Macrobius Cove in Antarctica is named after Macrobius.
על שמו של מקרוביוס נקראים המכתש הירחי "מקרוביוס" Macrobius (crater) ומפרץ מקרוביוס Macrobius Cove באנטארקטיקה.
Photios I (Greek: Φώτιος Phōtios; c. 810 – c. 893),a[›] also spelled Photius (/ˈfoʊʃəs/) or Fotios, was the Ecumenical Patriarch of Constantinople from 858 to 867 and from 877 to 886;[1] He is recognized in the Eastern Orthodox Church as St. Photios the Great.
פוטיוס ה-1 (Photios או Photius, ביוונית: Φώτιος; 810 לערך - 893 לערך) היה הפטריארך האקומני של קונסטנטינופול בין השנים 858 עד 867 ו-877 עד 886. בנצרות האורתודוקסית הוא מוכר כסנט פוטיוס הגדול.
Photios is widely regarded as the most powerful and influential Patriarch of Constantinople since John Chrysostom, and as the most important intellectual of his time, "the leading light of the ninth-century renaissance".[2] He was a central figure in both the conversion of the Slavs to Christianity and the Photian schism.[3]
פוטיוס נחשב כפטריארך החזק והמשפיע ביותר של קונסטנטינופול מאז יוחנן כריסוסטומוס, וכאינטלקטואל החשוב ביותר של זמנו. הוא היה דמות מרכזית בהמרת דתם של הסלאבים לנצרות ובפילוג הפוטיאני Photian schism.
Photius's great uncle was a previous Patriarch of Constantinople, Tarasius.[4] He intended to be a monk, but chose to be a scholar and statesman instead. In 858, Emperor Michael III (r. 842–867) deposed Patriarch Ignatius of Constantinople, and Photios, still a layman, was appointed in his place.[5] Amid power struggles between the pope and the Byzantine emperor, Ignatius was reinstated.[5] Photios resumed the position when Ignatius died (877), by order of the Byzantine emperor.[5] The new pope, John VIII, approved Photios's reinstatement.[6] Catholics regard a Fourth Council of Constantinople (Roman Catholic) as anathematizing Photios as legitimate.[5] Eastern Orthodox regard a second council named the Fourth Council of Constantinople (Eastern Orthodox), reversing the first, as legitimate.[5] The contested Ecumenical Councils mark the end of unity represented by the first seven Ecumenical Councils.
פוטיוס היה איש משכיל מאד ממשפחת אצולה בקונסטנטינופול. דוד-רבא שלו, טראסיוס Tarasios of Constantinople, היה גם הוא הפטריארך של קונסטנטינופול. פוטיוס התכוון להיות נזיר, אולם במקום זאת בחר להיות מלומד ומדינאי. בשנת 858, מיכאל השלישי, קיסר האימפריה הביזנטית, הדיח את הפטריארך איגנטיוס Ignatios of Constantinople, ופוטיוס, שהיה עדיין הדיוט, מונה במקומו. בתוך מאבקי הכח בין האפיפיור והקיסר הביזנטי, איגנטיוס הוחזר למשרתו. עם מותו של איגנטיוס בשנת 877, חזר פוטיוס לכהן במשרה בהוראת הקיסר הביזנטי. האפיפיור החדש, יוחנן השמיני, אישר את הצבתו מחדש של פוטיוס במשרה. הקתולים רואים במועצה הרביעית של קונסטנטינופול (קתולית) כמנדה את פוטיוס, כחוקית. האורתודוכסים מחשיבים מועצה שניה ושמה המועצה הרביעית של קונסטנטינופול (אורתודוכסית), שהפכה את החלטות קודמתה כחוקית. המועצות העולמיות שבמחלוקת מציינות את סוף האחדות שיוצגה על ידי שבע המועצות האקונומיות הראשונות First seven Ecumenical Councils.
Secular life
חיים חילוניים
802–811).[7] During the second Iconoclasm, his family suffered persecution since his father, Sergios, was a prominent iconophile. Sergios's family returned to favor only after the restoration of the icons in 842.[8] Certain scholars assert that Photios was, at least in part, of Armenian descentc[›] while other scholars merely refer to him as a "Greek Byzantine".[9] Byzantine writers also report that Emperor Michael III (r. 842–867) once angrily called Photios "Khazar-faced", but whether this was a generic insult or a reference to his ethnicity is unclear.[10]
רוב המקורות הראשוניים העוסקים בחיי פוטיוס נכתבו על ידי אישים העוינים אותו. חוקרים מודרניים נזהרים משום כך כאשר הם מעריכים את הדיוק של המידע שמקורות אלה מספקים. מעט ידוע על מוצאו ושנות חייו המוקדמות. ידוע שהוא נולד למשפחה חשובה ושדודו טראסיוס היה הפטריארך של קונסטנטינופול בין השנים 784 עד 806, תחת הקיסרית אירנה מאתונה Irene of Athens (802-797) והקיסר ניקפורוס הראשון Nikephoros I (811-802). בזמן האיקונוקלאזם הביזנטי השני (842-814), סבלה משפחתו מרדיפות, מאחר שאביו, סרגיוס, היה איקונופיל ידוע. משפחתו של סרגיוס שבה להיות אהודה רק לאחר שיקום האיקונות בשנת 842. חוקרים מסוימים מעריכים שפוטיוס היה, לפחות בחלקו, ממוצא ארמני, בזמן שאחרים מתיחסים אליו פשוט כיווני ביזנטי Byzantine Greeks. סופרים ביזנטיים מדווחים גם שהקיסר מיכאל השלישי כינה פעם בכעס את פוטיוס "פני כוזרי", אולם לא ברור אם היתה זו התיחסות למוצאו האתני או עלבון כללי.
Although Photios had an excellent education, we have no information about how he received this education.d[›] The famous library he possessed attests to his enormous erudition (theology, history, grammar, philosophy, law, the natural sciences, and medicine).[11] Most scholars believe that he never taught at Magnaura or at any other university;[12] Vasileios N. Tatakes asserts that, even while he was patriarch, Photios taught "young students passionately eager for knowledge" at his home, which "was a center of learning".[11]
למרות שלפוטיוס היה חינוך מעולה, אין בידינו מידע על הדרך בה הוא השיג את החינוך הזה. הספרייה המפורסמת שהיתה ברשותו מעידה על למדנותו העצומה בתאולוגיה, היסטוריה, דקדוק, פילוסופיה, משפט, מדעי הטבע ורפואה. מרוב החוקרים סוברים כי הוא מעולם לא לימד באוניברסיטה.
Photios says that, when he was young, he had an inclination for the monastic life, but instead he started a secular career. The way to public life was probably opened for him by (according to one account) the marriage of his brother Sergios to Irene, a sister of the Empress Theodora, who upon the death of her husband Emperor Theophilos (r. 829–842) in 842, had assumed the regency of the Byzantine Empire.
פוטיוס טוען כי בצעירותו היתה לו נטייה לחיי הנזירות, אולם במקום זאת הוא החל בקריירה חילונית. הדרך לחיים הציבוריים היתה כנראה פתוחה עבורו (על פי אחד הדיווחים) על ידי נישואי אחיו סרגיוס לאירנה, אחותה של הקיסרית תאודורה Theodora (wife of Theophilos), שעם מותו של בעלה תיאופילוס Theophilos (emperor) בשנת 842, קבלה את מלכות האימפריה הביזנטית. פוטיוס הפך לראש המשמר Protospatharios ולאחר מכן למזכיר הראשי של האימפריה Protasekretis. בזמן לא ידוע, השתתף פוטיוס במשלחת לבית עבאס בבגדאד.
Patriarch of Constantinople
הפטריארך של קונסטנטינופול
Photios's ecclesiastical career took off spectacularly after Caesar Bardas and his nephew, the youthful Emperor Michael, put an end to the administration of the regent Theodora and the logothete of the drome Theoktistos in 856. In 858, Bardas found himself opposed by the then Patriarch Ignatios, who refused to admit him into Hagia Sophia, since it was believed that he was having an affair with his widowed daughter-in-law. In response, Bardas and Michael engineered Ignatios's deposition and confinement on the charge of treason, thus leaving the patriarchal throne empty.
הקריירה הכנסייתית של פוטיוס זינקה פלאים לאחר שהקיסר בארדאס Bardas ואחיינו, הקיסר הצעיר מיכאל, שמו קץ בשנת 856 לאדמיניסטרציה של העוצרת תאודורה ושל שר הדואר תיאוקטיסטוס Theoktistos. בשנת 858, סירב הפטריארך באותו הזמן, איגנאטיוס, להכניס את הקיסר בארדאס לאיה סופיה, מאחר שהיו שסברו שהוא ניהל רומן עם כלתו האלמנה. בתגובה, בארדאס ומיכאל תכננו את הדחתו וכליאתו של איגנאטיוס באשמת בגידה, ובכך השאירו ריק את כס הפטריארך. הכס אויש כעבור זמן קצר בקרובו של בארדאס, פוטיוס עצמו; ראשו גולח ב-20 בדצמבר 858, ובארבעת הימים העוקבים הוא הוסמך בהצלחה כלקטור, תת-דיאקון, דיאקון וכומר. הוא קודש כפטריארך של קונסטנטינופול בחג המולד.
The latter's deposition without a formal ecclesiastical trial meant that Photios's election was uncanonical, and eventually Pope Nicholas I sought to involve himself in determining the legitimacy of the succession. His legates were dispatched to Constantinople with instructions to investigate, but finding Photios well ensconced, they acquiesced in the confirmation of his election at a synod in 861. On their return to Rome, they discovered that this was not at all what Nicholas had intended, and in 863 at a synod in Rome the pope deposed Photios, and reappointed Ignatius as the rightful patriarch, triggering a schism.
הדחתו של איגנאטיוס וקידומו הפתאומי של פוטיוס גרמו לשערוריה ופילוג כנסייתי בדרגה עולמית, כאשר האפיפיור ושאר הבישופים המערביים אימצו את מטרתו של איגנאטיוס. הדחתו של איגנאטיוס ללא משפט כנסייתי, משמעותה היתה שבחירת פוטיוס לא היתה על פי חוקת הכנסיה, ובסופו של דבר ניסה האפיפיור ניקולאוס הראשון להתערב בקביעת חוקיות ירושת התפקיד. הוא שלח צירים לקונסטנטינופול בהוראה לחקור, אולם כשמצאו את פוטיוס מבוסס בכסאו, הם לא ערערו על אישור בחירתו בסינוד (טקס גדולי הכנסיה) בשנת 861. בשובם לרומא, הם גילו שזה ממש לא מה שניקולאוס התכוון לו, ובסינוד ברומא בשנת 863, האפיפיור הדיח את פוטיוס, ומינה את איגנאטיוס מחדש כפטריארך החוקי, ובכך הצית את הפילוג הפוטיאני. ארבע שנים מאוחר יותר, הגיב פוטיוס כשכינס מועצה ונידה את האפיפיור על בסיס שמועה - לגבי שאלת הנביעה הכפולה של רוח הקודש ("הנובע מן האב ומן הבן"). המצב הסתבך עוד יותר על ידי שאלת סמכות האפיפיור על הכנסיה כולה, ועל ידי סמכות השיפוט שבמחלוקת על המומרת החדשה לנצרות, בולגריה.
This state of affairs changed with the murder of Photios's patron Bardas in 866 and of Emperor Michael III in 867, by his colleague Basil the Macedonian, who now usurped the throne. Photios was deposed as patriarch, not so much because he was a protégé of Bardas and Michael, but because Basil I was seeking an alliance with the Pope and the western emperor. Photios was removed from his office and banished about the end of September 867, and Ignatios was reinstated on November 23.
מצב הענינים הזה השתנה עם רצח בארדאס, פטרונו של פוטיוס, בשנת 866, ורצח הקיסר מיכאל השלישי ב-867 על ידי עמיתו בסיליוס הראשון, שתפס עתה את הכהונה. פוטיוס הודח ממשרת הפטריארך, לא רק משום שהיה בן חסותו של בארדאס ומיכאל, אלא יותר מכך בגלל שבסיליוס הראשון חיפש ברית עם האפיפיור והקיסר המערבי. פוטיוס הודח ממשרתו וגורש בסביבות סוף ספטמבר 867, ואיגנאטיוס הוחזר לתפקיד ב-23 בנובמבר. פוטיוס גונה על ידי המועצה הרביעית של קונסטנטינופול (הקתולית) של שנת 870-869, ובכך הושם קץ לפילוג. יחד עם זאת, בתקופת פטריארכיותו השניה נקט איגנאטיוס במדיניות שלא היתה שונה כל כך מזו של פוטיוס.
From surviving letters of Photios written during his exile at the Skepi monastery, it appears that the ex-patriarch brought pressure to bear on the Byzantine emperor to restore him. Ignatios's biographer argues that Photios forged a document relating to the genealogy and rule of Basil's family, and had it placed in the imperial library where a friend of his was a librarian. According to this document, the Byzantine emperor's ancestors were not mere peasants as everyone believed but descendants of the Arsacid Dynasty of Armenia.[17] True or not, this story does reveal Basil's dependence on Photios for literary and ideological matters.
זמן לא רב לאחר גינויו, השתדל פוטיוס למצוא חן בפני בסיליוס והפך למורה של ילדי הקיסר. מתוך מכתבים ששרדו שפוטיוס כתב בתקופת גלותו במנזר סקפי, נראה כי הפטריארך לשעבר הביא להפעלת לחץ על הקיסר להשיב אותו למשרה. הביוגרף של איגנטיוס טוען שפוטיוס זייף מסמך המתיחס לגנאולוגיה והשלטון של משפחתו של בסיליוס, והטמין אותו בספרייה האימפריאלית, היכן שחבר שלו היה ספרן. על פי מסמך זה, אבותיו של הקיסר הביזנטי לא היו בסך הכל איכרים, כפי שהכל האמינו, אלא צאצאי שושלת ארסאסיד מארמניה Arsacid dynasty of Armenia. בעקבות החזרתו של פוטיוס למשרה, איגנטיוס והפטריארך לשעבר נפגשו וביטאו באופן פומבי את התפייסותם. עם מותו של איגנטיוס ב-23 באוקטובר 877, היה זה אך טבעי שיריבו הותיק החליף אותו על כס הפטריארך 3 ימים מאוחר יותר.
The legates of Pope John VIII attended, prepared to acknowledge Photios as legitimate patriarch, a concession for which the pope was much censured by Latin opinion. The patriarch stood firm on the main points contested between the Eastern and Western Churches, the demanded apology to the Pope, the ecclesiastical jurisdiction over Bulgaria, and the addition of the filioque to the Nicene creed by the Western church. Eventually, Photios refused to apologize or accept the filioque, and the papal legates made do with his return of Bulgaria to Rome.
פוטיוס השיג עתה את ההכרה הרשמית של העולם הנוצרי במועצה הרביעית של קונסטנטינופול (האורתודוכסית) בנובמבר 879. הצירים של האפיפיור יוחנן השמיני השתתפו בה והתכוננו להכיר בפוטיוס כפטריארך חוקי, ויתור שבעתיו קיבל האפיפיור ביקורת רבה בדעת הקהל הלטינית. הפטריארך עמד יציב בעמדתו לגבי הנקודות העיקריות שבמחלוקת בין הכנסיות המזרחית והמערבית, דרישת ההתנצלות בפני האפיפיור, תחום השיפוט הכנסייתי בבולגריה, ותוספת "ומן הבן" ל"אני מאמין" של ועידת ניקיאה Nicene Creed על ידי הכנסיה המערבית. בסופו של דבר, פוטיוס סירב להתנצל או לקבל את התוספת, וצירי האפיפיור נאלצו להסתפק בהחזרת בולגריה לרומא. אולם הויתור היה להלכה בלבד, מאחר שחזרת בולגריה לפולחן הביזנטי בשנת 870 כבר השיגה לה כנסיה נפרדת משלה. ללא הסכמת בוריס הראשון (שליט בולגריה), האפיפיורים לא יכלו לכפות את דרישותיהם.
During the altercations between Emperor Basil I and his heir Leo VI, Photios took the side of the Byzantine emperor. In 883, Basil accused Leo of conspiracy and confined the prince to the palace; he would have even have Leo blinded had he not been dissuaded by Photios and Stylianos Zaoutzes, the father of Zoe Zaoutzaina, Leo's mistress.[19] In 886, Basil discovered and punished a conspiracy by the domestic of the Hikanatoi John Kourkouas the Elder and many other officials. In this conspiracy, Leo was not implicated, but Photios was possibly one of the conspirators against Basil's authority.[20]
במהלך הויכוחים בין הקיסר בסיליוס הראשון ויורשו לאו השישי Leo VI the Wise, צידד פוטיוס בקיסר הביזנטי. בשנת 883, האשים בסיליוס את לאו בקשירת קשר וכלא את הנסיך בארמון; הוא אפילו היה מעוור את לאו, לולא הניאו אותו מכך פוטיוס וסטיליאנוס זאוצס Stylianos Zaoutzes, אביה של זואי זאוצאינה Zoe Zaoutzaina, פילגשו של לאו. בשנת 886, בסיליוס גילה קשירת קשר על ידי יוחנן קורקואס, מפקד בחיל המשמר, ובכירים רבים אחרים. בקשר זה לאו לא היה מעורב, אך ייתכן שפוטיוס היה אחד הקושרים נגד שלטונו של בסיליוס.
It is confirmed from letters to and from Pope Stephen that Leo extracted a resignation from Photios. In 887, Photios and his protégé, Theodore Santabarenos, were put on trial for treason before a tribuneal headed by senior officials, headed by Andrew the Scythian. Although the sources sympathetic to Photios give the impression that the trial ended without a conviction, the chronicle of Pseudo-Symeon clearly states that Photios was banished to the monastery of Gordon, where he later died.
בסיליוס מת בשנת 886, על פי הסיפור הרשמי, לאחר שנפצע בזמן ציד. אך ייתכן שמותו היה פרי מזימתו של לאו השישי, שהפך לקיסר והדיח את פוטיוס, למרות פוטיוס היה מורו. פוטיוס הוחלף על ידי אחיו של הקיסר, סטפן Stephen I of Constantinople, ונשלח לגלות למנזר בורדי בארמניה. מתוך מכתבים שנשלחו לאפיפיור סטפנוס החמישי ועל ידו, שלאו סחט מפוטיוס התפטרות. בשנת 887, פוטיוס ובן חסותו, תאודור סנטאבארנוס, הועמדו למשפט על בגידה בפני בכירי שלטון ובראשם אנדרו הסקיתי Andrew the Scythian. למרות שהמקורות האוהדים את פוטיוס מעניקים את הרושם שהמשפט הסתיים ללא הרשעה, הכרוניקה של פסאודו-סימיאון מציין במפורש שפוטיוס גורש למנזר גורדון, שם הוא מאוחר יותר מת. אולם נראה כי הוא לא נשאר מגונה בשארית חייו.
Photios continued his career as a writer throughout his exile, and Leo probably rehabilitated his reputation within the next few years; in his Epitaphios on his brothers, a text probably written in 888, the Emperor presents Photios favorably, portraying him as the legitimate archbishop, and the instrument of ultimate unity, an image that jars with his attitude to the patriarch in the previous year.[23] Confirmation that Photios was rehabilitated comes upon his death: according to some chronicles, his body was permitted to be buried in Constantinople. In addition, according to the anti-Photian biographer of Ignatius, partisans of the ex-patriarch after his death endeavored to claim for him the "honor of sainthood". Furthermore, a leading member of Leo's court, Leo Choirosphaktes, wrote poems commemorating the memory of several prominent contemporary figures, such as Leo the Mathematician and the Patriarch Stephen, and he also wrote one on Photios.[24] Shaun Tougher notes, however, that "yet Photios's passing does seem rather muted for a great figure of Byzantine history [...]
פוטיוס המשיך את הקריירה שלו כסופר במשך כל שהותו בגלות, ולאו ככל הנראה שיקם את המוניטין שלו במהלך השנים הבאות; בכתובת שלו על אחיו, שנכתבה כנראה בשנת 888, הקיסר מציג את פוטיוס בצורה אוהדת, המתארת אותו כארכיבישוף החוקי, וככלי האחדות הסופית, דימוי שאינו הולם את גישתו לפטריארך בשנים הקודמות. אישור על כך ששמו של פוטיוס טוהר, מגיע בשעת מותו: לפי כרוניקות מסוימות, הותר לקבור את גופתו בקונסטנטינופול. בנוסף על כך, על פי הביוגרף האנטי-פוטיאני של איגנאטיוס, תומכיו של הפטריארך לשעבר נאבקו לאחר מותו להשיג עבורו את "כבוד הקדושה". יתר על כן, חבר בכיר בחצרו של לאו, לאו כוירוספאקטס Leo Choirosphaktes, כתב שירים המנציחים את זכרם של מספר אישים חשובים בני זמנו, כמו לאו המתמטיקאי Leo the Mathematician והפטריארך סטפן, וגם כתב שיר אחד על פוטיוס. יחד עם זאת, בשל השקט היחסי במקורות לגבי מותו של פוטיוס, יחסית לאישיות חשובה כל כך בהיסטוריה הביזנטית, נראה כי לאו לא התיר לו לחזור לחוג הפוליטיקה והיעדרותו מסביבה זו היא שמסבירה את מותו השקט.
The Eastern Orthodox Church venerates Photios as a saint; his feast day is February 6.
הכנסייה האורתודוכסית המזרחית מוקירה את פוטיוס כקדוש; יום חגו הוא ה-6 בפברואר.
Assessments
הערכות
Photios is one of the most famous figures not only of 9th-century Byzantium but of the entire history of the Byzantine Empire. One of the most learned men of his age, and revered – even by some of his opponents and detractors – as the most prolific theologian of his time, he has earned his fame due to his part in ecclesiastical conflicts, and also for his intellect and literary works.[26][27]
פוטיוס הוא אחד האישים המפורסמים ביותר בהיסטוריה של האימפריה הביזנטית. כאחד האנשים המלומדים ביותר בתקופתו, ומוערך - אפילו על ידי חלק מיריביו ומעליליו - כתאולוג הפורה ביותר של זמנו, הוא זכה לתהילתו בזכות חלקו בעימותים כנסייתיים, וגם בזכות האינטלקט שלו ועבודתו הספרותית.
The most important of the works of Photios is his renowned Bibliotheca or Myriobiblon, a collection of extracts and abridgements of 280 volumes of classical authors (usually cited as Codices), the originals of which are now to a great extent lost. The work is especially rich in extracts from historical writers.
עבודתו החשובה ביותר של פוטיוס היא הביבליותקה המפורסמת שלו Bibliotheca (Photius), או ה"מיריוביבלון" (Myriobiblon), אוסף קטעים ותקצירים מתוך 280 כרכים של סופרים קלאסיים (בדרך כלל מצוטטים כקודקסים), שחלק נכבד מהחיבורים המקוריים שלהם אבד. עבודה זו עשירה במיוחד בקטעים שנכתבו על ידי סופרים היסטוריים.
Some older scholarship speculated that the Bibliotheca was in fact compiled in Baghdad at the time of Photius's embassy to the Abbasid court, since many of the mentioned works were rarely cited during the so-called Byzantine Dark Ages c. 630-c. 800, and it was known that the Abbasids were interested in works of Greek science and philosophy.[30] However, specialists of this period of Byzantine history, such as Paul Lemerle, have shown that Photius could not have compiled his Bibliotheca in Baghdad because he clearly states in both his introduction and his postscript that when he learned of his appointment to the embassy, he sent his brother a summary of books that he read previously, "since the time I learned how to understand and evaluate literature" i.e. since his youth.[31] Moreover, the Abbasids were interested only in Greek science, philosophy and medicine; they did not have Greek history, rhetoric, or other literary works translated; nor did they have Christian patristic writers translated.[32] Yet the majority of works in Bibliotheca are by Christian patristic authors, and most of the secular texts in Bibliotheca are histories, grammars or literary works, usually rhetoric, rather than science, medicine or philosophy.
מלומדים מסויימים שיערו שהביבליותקה קובצה בבגדאד בזמן שליחותו של פוטיוס בחצר בית עבאס, מאחר שרבים מהחיבורים המוזכרים צוטטו לעתים נדירות במה שמכונה תקופת החושך הביזנטית (בסביבות השנים 800-630), והיה ידוע שהעבאסים התענינו בחיבורי מדע ופילוסופיה יווניים. אולם מומחים של תקופה זו בהיסטוריה הביזנטית הראו שפוטיוס לא יכול היה לקבץ את הביבליותקה שלו בבגדאד, מאחר שהוא מציין בפירוש בהקדמה שלו וגם בהערה, שכאשר למד על מינויו למשלחת, הוא שלח לאחיו סיכום של ספרים שקרא לפני לכן, "מאז הזמן בו למדתי להבין ולהעריך ספרות", כלומר מאז נערותו. בנוסף לכך, העבאסים התעניינו רק במדע, פילוסופיה ורפואה יווניים; הם לא תרגמו היסטוריה, רטוריקה או חיבורים ספרותיים אחרים; הם גם לא תרגמו סופרים נוצרים קדומים של הכנסיה. אולם רוב החיבורים בביבליותקה נכתבו על ידי סופרים אלה, ורוב הטקסטים החילוניים בביבליותקה הם היסטוריות, חיבורים דקדוקיים או ספרותיים, בדרך כלל רטוריים יותר מאשר מדע, רפואה או פילוסופיה. הדבר מצביע עוד יותר על כך שרוב החיבורים לא יכלו להיקרא על ידי פוטיוס בזמן ששהה באימפריה העבאסית.
To Photios, we are indebted for almost all we possess of Ctesias, Memnon of Heraclea, Conon, the lost books of Diodorus Siculus, and the lost writings of Arrian. Theology and ecclesiastical history are also very fully represented, but poetry and ancient philosophy are almost entirely ignored. It seems that he did not think it necessary to deal with those authors with whom every well-educated man would naturally be familiar.
לפוטיוס אנו חבים על כמעט כל מה שיש בידינו מאת קטסיאס, ממנון מהירקליאה Memnon of Heraclea, קונון Conon (mythographer), הספרים האבודים של דיודורוס סיקולוס, וכתביו האבודים של אריאנוס. תיאולוגיה והיסטוריה כנסייתית גם הן מיוצגות במלואן, אך שירה ופילוסופיה עתיקה כמעט ואינן. נראה שהוא לא חשב שזה נחוץ לעסוק בסופרים האלה, שכל אדם משכיל מכיר אותם באופן טבעי. הביקורות הספרותיות בדרך כלל מצטיינות בשיפוט חד ועצמאי, והקטעים המצוטטים שונים זה מזה באופן מהותי באורכם. ההערות הביוגרפיות הרבות נלקחו ככל הנראה מעבודתו של הסיכיוס ממילטוס Hesychius of Miletus.
The Lexicon, published later than the Bibliotheca, was probably in the main the work of some of his pupils. It was intended as a book of reference to facilitate the reading of old classical and sacred authors, whose language and vocabulary were out of date. For a long time, the only manuscripts of the Lexicon were the Codex Galeanus, which passed into the library of Trinity College, Cambridge and Berolinensis graec. oct.
ה"לקסיקון", שיצא לאור מאוחר יותר מה"ביבליותקה", היה כנראה ברובו עבודתם של כמה מתלמידיו. הוא נועד להיות ספר עזר להקלת קריאתם של סופרים קלאסיים ודתיים עתיקים, ששפתם ואוצר המילים שלהם היו מיושנים. במשך זמן רב, כתבי היד היחידים של ה"לקסיקון" היו "קודקס גליאנוס" (Codex Galeanus), שעבר אל הספרייה של טריניטי קולג' (קיימברידג'), ו-"Berolinensis graec. oct.
22, both of which were incomplete. But then in 1959, Linos Politis of the University of Thessaloniki discovered a complete manuscript in a monastery in western Macedonia, codex Zavordensis 95.[33]
22" בברלין, שניהם לא היו שלמים. אולם ב-1959, לינוס פוליטיס מאוניברסיטת תסלוניקי גילה כתב יד שלם במנזר במערב מקדוניה, קודקס "Zavordensis 95".
His most important theological work is the Amphilochia, a collection of some 300 questions and answers on difficult points in Scripture, addressed to Amphilochius, archbishop of Cyzicus. Other similar works are his treatise in four books against the Manichaeans and Paulicians, and his controversy with the Latins on the Procession of the Holy Spirit. Photios also addressed a long letter of theological advice to the newly converted Boris I of Bulgaria.
עבודתו התאולוגית החשובה ביותר היא ה"אמפילוכיה", אוסף של כ-300 שאלות ותשובות על נקודות קשות בכתבי הקודש, שהופנו לאמפילוכיוס, הארכיבישוף של קיזיקוס. עבודות דומות אחרות הן מחקרו ב-4 ספרים נגד המניכאיזם והפאוליכיאניזם Paulicianism, ומחלוקתו עם הלטינים על נביעת רוח הקודש. פוטיוס גם כתב מכתב ארוך של עצות תאולוגיות למומר החדש בוריס הראשון שליט בולגריה. מכתבים רבים אחרים שרדו גם הם.
Photios is also the writer of two "mirrors of princes", addressed to Boris-Michael of Bulgaria (Epistula 1, ed.
פוטיוס הוא גם הכותב של שני מכתבי הדרכה בשלטון ("מראות של נסיכים" mirrors of princes), הממוענים אל בוריס-מיכאל מבולגריה (Epistula 1, ed.
Terzaghi) and to Leo VI the Wise (Admonitory Chapters of Basil I).[34]
Terzaghi) ואל לאו השישי (Admonitory Chapters of Basil I).
The chief contemporary authority for the life of Photios is his bitter enemy, Nicetas the Paphlagonian, the biographer of his rival Ignatios.
בר הסמכא הראשי אודות חייו של פוטיוס מתקופתו, הוא אויבו המר, ניקטאס הפפלגוני (Nicetas the Paphlagonian), הביוגרף של יריבו איגנאטיוס.
Jonathan Coulton
משתמש:איתי בריבוע/Jonathan Coulton
Andreas Enevold Mogensen, Ph.D. (born November 2, 1976) is a Danish engineer and astronaut. He was the first Dane to fly in space as part of the iriss programme.[2]
אנדראס אנוולד מורגנסן (באנגלית: Anderas Enevold Morgensen, נולד ב-2 בנובמבר 1976 ) הוא טייס חלל ומהנדס דני. הוא הדני הראשון שטס בחלל כחלק מתוכנית IRISS[2]
In Denmark he worked as an engineer in the R&D department of Vestas Wind Systems. He has worked in Germany as an attitude and orbit control system and guidance, navigation & control engineer for HE Space Operations associated with the SWARM mission. His position when he was selected by ESA was Aerospace Engineering at Surrey Space Centre, University of Surrey.
נולד בקופנהגן, דנמרק.
Career
כאסטרונאוט
During his career Mogensen has also spent time in Thailand, Singapore, Portugal, Congo, and the United States. His pastimes include rugby, mountaineering and diving.
מוגנסן נבחר להיות האטסרונאוט הדני הראשון במאי 2009. הוא השלים את האימונים והפך חלק מצוות האסטרונאטים הפעילים של ESA בנובמבר 2010.