PhDr. Vilém Sole (německy Wilhelm Sole, hebrejsky משה זאב סולה, 12. září 1908, Mukačevo[1] – 19. října 1994, Jeruzalém) byl rabín působící na Moravě a v Izraeli a autor odborné literatury z oboru filozofie, filozofie náboženství, židovské filozofie a biblistiky. Působil jako sekretář rabínského soudu v Jeruzalémě.
ד"ר משה זאב סוֹלֶה (בגרמנית: Wilhelm Soleh (נכתב גם: Sole); י"ז באלול תרס"ח, 12 בספטמבר 1908, מונקץ', הונגריה – י"ד בחשוון תשנ"ה,[1] 19 באוקטובר 1994, ירושלים) היה הוגה דעות ישראלי, איש ירושלים, מחבר פורה של ספרי הגות ועזר בנושאי פילוסופיה, פילוסופיה של הדת, מחשבת ישראל, המקרא וחגי ישראל. למחייתו כיהן כמזכיר בית הדין הרבני בירושלים.
Vilém Sole se narodil na podzim roku 1908 v Mukačevě a získal tradiční židovské vzdělání v chederu a obecné vzdělání na střední škole v Berehovu.
משה זאב סולה נולד בסתיו 1908 במוּנקַץ' שבמזרח הונגריה (כיום במחוז זָקַרפַּטיָה שבדרום-מערב אוקראינה), בנם של רבקה לבית פרנקל ושלמה. קיבל חינוך יהודי מסורתי ב"חדר" וחינוך כללי בבית ספר תיכון.
Roku 1928 začal studovat Židovský teologický seminář ve Vratislavi (Jüdisch-Theologisches Seminar in Breslau), roku 1931 ovšem přešel na Vysokou školu pro vědu o židovství (Hochschule für die Wissenschaft des Judentums) v Berlíně, kde byl roku 1933 ordinován na rabína. Stejného roku obdržel titul doktora filozofie na Německé univerzitě v Praze.
ב-1928 נסע ללמוד בבית המדרש לרבנים בברסלאו (שם למד בין היתר אצל יחיאל מיכל הכהן גוטמן). כעבור שנתיים וחצי, ב-1931, עבר ללמוד בבית המדרש הגבוה לחכמת ישראל בברלין, שם נסמך לרבנות ב-1933. באותה שנה קיבל תואר דוקטור באוניברסיטת פראג. הדיסרטציה, שנעשתה בהנחיית אוסקר קראוס (פילוסופיה) ויוהאנֶס לינדבוֹרסקי (Lindworsky) (פסיכולוגיה), הייתה בנושא "ניתוח ביקורתי של חיבורו של פֶכנֶר "על הטוב העליון" (1846) (Kritische Analyse der Fechnerschen Schrift „Über das höchste Gut“).[2]
Po dokončení studií působil nejdříve v židovské náboženské obci (ŽNO) ve Strážnici a od roku 1936 v ŽNO Frýdek. Později vykonával rabínské funkce také v ŽNO Nový Jičín. Zároveň předsedal spolku Mizrachi pro Moravskou Ostravu a okolí.
בשנים 1933–1939 שימש כרב בכמה קהילות בצ'כוסלובקיה: בסטרז'ניצה שבמוראביה (1933–1936) ופרידֶק שבשלזיה הצ'כית (1936–1939). כיהן כיו"ר "המזרחי" באוסטרבה שבשלזיה הצ'כית. פרסם מאמרים בנושאי הגות יהודית בעיתונות היהודית בצ'כוסלובקיה.
Roku 1939 emigroval do Palestiny a usadil se v Jeruzalémě. Prvních pět let pracoval jako úředník jeruzalémské židovské obce. Od roku 1945 až do odchodu do penze roku 1974 sloužil jako první tajemník rabínského soudu v Jeruzalémě.
בשנת 1939 (ת"ש[3]), בראשית מלחמת העולם השנייה, עלה לארץ ישראל והתיישב בירושלים. בחמש שנותיו הראשונות עבד כפקיד בוועד הקהילה היהודית בירושלים, ומשנת תש"ה-1945 שימש כמזכיר ראשון של בית הדין הרבני בירושלים,, ושימש במשרה זו עד פרישתו לגמלאות ב-1974.
Sole během svého života publikoval 26 knih z oboru filozofie náboženství, dějin obecné i židovské filozofie, židovského myšlení apod. Publikoval také množství článků v izraelských časopisech a novinách.
סולה, מלומד ואיש אשכולות, פרסם במהלך יותר מחצי מאה (מסוף שנות ה-30 ועד תחילת שנות ה-90) 26 ספרי הגות וספרי עזר (בהם אנציקלופדיות ולקסיקונים) בנושאי פילוסופיה של הדת, תולדות הפילוסופיה הכללית והיהודית, מחשבת ישראל, מבואות לפילוסופיה ולפילוסופיה של הדת, יצירה, המקרא וחגי ישראל ומועדיו. בנוסף, פרסם מאמרים רבים בכתבי העת והעיתונים בישראל.
Ve svých názorech byl liberální.[4]
היה ליברל בדעותיו.[4]
Vilém Sole zemřel roku 1994.
בג' בטבת תשנ"ד (דצמבר 1993) נפטרה אשתו בטי.[1] משה זאב סולה הלך לעולמו פחות משנה לאחר מכן, בי"ד בחשוון תשנ"ה (אוקטובר 1994). הותיר את שתי בנותיו: שושנה ו-רבקה אחימאיר (נישאה לאברהם אחימאיר).
Zo Arcejnu - To je naše země
זו ארצנו
Zo Arcejnu (hebrejsky To je naše země) byla politická organizace, kterou založili Moše Feiglin a Šmuel Sacket v červenci 1994 za účelem veřejného protestu proti dohodám z Osla.
זו ארצנו היה ארגון פוליטי אשר הוקם בחודש יולי 1994 מתוך כוונה ליצור גל מחאה ציבורי נרחב נגד יישום הסכמי אוסלו. מייסדי הארגון היו משה פייגלין ושמואל סקט, שדגלו במדיניות של מרי אזרחי בלתי אלים והובילו את המאבק בהתאם.[1][2]
Vláda i média marginalizovaly pocity velké veřejnosti, odcizovali ji a dokonce ji i démonizovali. Z tohoto důvodu Zo Arcejnu přešla k nenásilné občanské neposlušnosti. Podle názoru členů Zo Arcejnu byla tato opozice krajní, ale zjevnou realizací obranné demokracie, protože vláda v čele s Jicchakem Rabinem se chovala jako diktatura, která odpírá svobodu projevu svým oponentům, proto bylo z jejich hlediska nutné prolomit automatickou poslušnost státu [6] .
מנהיגות "זו ארצנו" הניחה כי מחאה קונבנציונלית תזכה בסיקור תקשורתי מינימליסטי, אם בכלל, ובכך הניסיון ליצור גל מחאה ציבורי ייכשל. התחושה הייתה כי הן הממשלה והן התקשורת דוחקות לשוליים את רחשי הלב של ציבור גדול, מתנכרות לו ואף יוזמות דמוניזציה נגדו[5]. בשל כך, "זו ארצנו" בחרה ונקטה במחאה אלטרנטיבית בדמות מרי אזרחי בלתי אלים. להשקפת חברי "זו ארצנו", התנגדות זו הייתה מימוש מתבקש של דמוקרטיה מתגוננת שהרי הממשלה בראשות יצחק רבין מתנהלת כדיקטטורה המסרבת לתת ביטוי גם למתנגדיה. מבחינתם, היה צורך אקוטי בשבירת מחסום הציות האוטומטי[6].
Zo Arcejnu si stanovil tři hlavní pravidla, kterými se řídila po celá léta politického boje: Odpor vůči slovnímu i fyzickému násilí. Minimalizace nebezpečí a škod. Plná ochota nést jakoukoli cenu, která bude nutno nést, včetně nástupu do věznice.
"זו ארצנו" חרתה שלושה כללים מרכזיים שהנחו אותה לאורך שנות המאבק: הראשון, התנגדות לאלימות, הן פיזית והן מילולית. השני, צמצום מקסימלי של הסכנות והנזקים הכרוכים במאבק. השלישי, נכונות מלאה לשאת בכל מחיר שיידרש לשלם, כולל כניסה לבית הסוהר[7].
Klíčové kroky
מהלכים מרכזיים
Občanská neposlušnost přijatá Zo Arcejnu nabyla širokého vyjádření v mnoha různých iniciativách, z nichž většina byla zaměřena na získání mediální pozornosti a sympatií veřejnosti. Cílem bylo rozšíření protestu proti vládě Jicchaka Rabina.
המרי האזרחי בו נקטה "זו ארצנו" קיבל ביטוי אופרטיבי ביוזמות רבות ומגוונות שרובן כוונו ליצירת תהודה תקשורתית ואהדה ציבורית שתוביל להרחבת המחאה נגד ממשלת רבין.
Prvním významným krokem byl pokus o založení mnoha základen po celém Judsku a Samaří . Byly napsány plány a vybrány určité prostředky a povedlo se dosáhnout značných sympatií u části veřejnosti, nicméně i tak bylo nutné projekt několikrát odložit, což veddlo ke ztrátě nadšení a připravenosti, zatímco se armádě a policii podařiloo projektu shromáždit informace a na akci se připravit. Tento proces skončil pouze částečným úspěchem.
המהלך המרכזי הראשון היה הניסיון להקים מאחזים רבים ברחבי יהודה ושומרון. התוכניות נכתבו וגיוס המשאבים והציבור הושלם, אך בשל דחייה חוזרת של תאריך היציאה לדרך הציבור איבד את התלהבותו ואת מוכנותו ובמקביל גורמי הביטחון כגון צה"ל והמשטרה הספיקו לאסוף אינפורמציה ולהתכונן בהתאם. מהלך זה הסתיים בהצלחה נקודתית בלבד. מאחזים בודדים הוקמו וגם הם פונו במהירות. הסיקור התקשורתי היה דל יחסית.
Po tomto neúspěchu Zo Artcejnu dšla k závěru, že skutečný boj musí probíhat na celonárodním poli. Zřízení dalších osad sice mohl posloužit úsilí o osidlování Izraelské země, ale nemohl posloužit jako všeobecný protest proti dohodám z Oslo.
לאור כישלון המהלך, בייחוד מהבחינה התקשורתית, הבינו ב"זו ארצנו" כי המאבק האמיתי צריך להתקיים בזירה הארצית. הקמת מאחזים נוספים אומנם תשרת את המאמץ ההתיישבותי אך התרומה למאמץ המחאתי תהיה דלה. פייגלין ביקש ליצור מהלך שיזכה לתהודה ולאהדה ברמה הארצית[8].
Dalším krokem se tak stalo blokování křižovatek. Cílem bylo získat stejnou pozornost médií a sympatie veřejnosti, kterou hnutí již mělo za Zelenou linií . Členové Zo arcejnu a jejich stoupenci dostali podrobné instrukce k zablokování hlavních křižovatek po celé zemi současně, čímž vytvořili dlouhé a dlouhé dopravní zácpy, které paralyzovaly dopravu.
המהלך המרכזי השני היה חסימת צמתים. הניסיון היה לזכות באותה תהודה תקשורתית ואהדה ציבורית דרך מהלך רחב היקף בתוך גבולות הקו הירוק. אנשי "זו ארצנו" ותומכיהם הונחו לחסום צמתים מרכזיים ברחבי הארץ במקביל ובכך ליצור פקקים ארוכים וממושכים שישתקו את התחבורה. מהלך זה הוכתר בהצלחה. בחודש אוגוסט 1995 נחסמו 78 צמתים מרכזיים ברחבי הארץ והתחבורה שותקה, אלפים נאלצו להמתין בפקקים וכוחות גדולים של משטרת ישראל ושל מג"ב נשלחו לפזר את ההפגנות. בד בבד, נוצלה ההמולה להקמת 15 מאחזים נוספים ביהודה ושומרון[9]. יום זה סימן את התמורה בהתייחסות ל"זו ארצנו". מקבוצה קטנה שנדחקה לשוליים הפכה "זו ארצנו" לקבוצה שזוכה לסיקור מקיף בכלי התקשורת, לטיפול מסיבי מצד גורמי הביטחון.
Dalšími kroky Za Arcejnu byly časté neohlášené demonstrace, pochody, protestní happeningy, narušení projevu premiéra na mezinárodní konferenci a podobně.
מהלכים נוספים אותם יזמה "זו ארצנו" היו הפגנות תדירות מבלי לבקש רישיון, תהלוכות, משמרות מחאה, שיבוש נאום ראש הממשלה בכנס בינלאומי וכדומה.
Obžaloba
כתב אישום - מדינת ישראל נגד פייגלין ואחרים
Obžaloba byla do té doby zcela bezprecedentní. Během výslechů členové Zo Arcejnu" v občanské neposlušnosti a odpovídali na všechny otázky vyšetřovatelů pouze: "Toto je politické vyšetřování, nemám co říct." Během soudního procesu, který se konal před třemi soudci, se Feiglin rozhodl obhajovat se sám a proměnil sál na jeviště, které používal k šíření svých názorů.
במקביל להתרחבות "זו ארצנו" ולאחר רצח רבין, הוגש כתב אישום באשמת המרדה נגד פייגלין, סקט ואלון. כתב האישום היה תקדימי באותה תקופה, שכן קודם לכן טרם התרחש מקרה בו חל שימוש באישום זה נגד גוף אופוזיציוני. במהלך החקירות המשיכו חברי "זו ארצנו"[10] בקו המרי האזרחי והשיבו לכל שאלות החוקרים תשובה אחת זהה: "זוהי חקירה פוליטית, אין לי מה לומר"[11]. במהלך המשפט שהתקיים מול שלושה שופטים, בחר פייגלין ליטול את מושכות הייצוג והפך את האולם לבמה אותה ניצל כדי לפרוס את משנתו[12]. מקץ חצי שנה הסתיים המשפט, והשניים, פייגלין וסקט, נמצאו אשמים בהמרדה (בני אלון נבחר לכנסת במהלך המשפט וזכה בחסינות). גזר הדין חייב את פייגלין לרצות ששה חודשי מאסר[13].
Založení
הקמה
Rozsudek ovšemtaké kritizoval vládu a policii. Soudci poznamenali, že vláda měla naslouchat těm názorům, které odporují její politice a umožnit, aby byli vyjádřeny, protože právě odmítnutím dialogu dotlačila obžalované a demonstranty ke způsobu protestů, jaký si zvolili. Soudci dále poznamenali, že policie zacházela s demonstranty zbytečně krutě, zejména s ohledem na nenásilnou formu občanské neposlušnosti naší země [14] .
גזר הדין אמנם קבע כי פייגלין וסקט אשמים בהמרדה אך הייתה בו גם ביקורת נגד הממשלה ונגד המשטרה. השופטים ציינו כי הממשלה הייתה צריכה להטות אוזן קשבת לאותן השקפות הסותרות את מדיניותה ולתת להן ביטוי שהרי בסירובה לנהוג כן דחקה את הנאשמים ואחרים לדרך הקלוקלת בה בחרו. בנוסף, השופטים ציינו כי המשטרה נהגה במפגינים באלימות מיותרת, בייחוד נוכח בחירת זו ארצנו במדיניות של מרי אזרחי בלתי אלים[14].
Manhigut Jehudit
גלגולים מאוחרים
Volební nálepka propagující Moše Feiglina
סטיקר הבחירות של משה פייגלין
Tři měsíce po volbách v roce 1996 se ukázalo, že Netanjahu uznává dohody z Osla, které zdědil od předchozí vládě. Moše Feiglin a Šmuel Sacket se rozhodli zanechat občanské neposlušnosti a založili frakci Manhigut Jehudit ve straně Likud.
מקץ חודשים אחדים התברר כי נתניהו חש מחויב להסכמי אוסלו אותם ירש מהממשלה הקודמת ואף מתכוון לכבד אותם בהסתייגויות קלות. משה פייגלין ושמואל סקט בחרו לזנוח את המרי האזרחי והתייצבו לצד מוטי קרפל ומיכאל פואה בקבוצת "מנהיגות יהודית" הדוגלת בקידום המנהיגות האמונית, זו השואבת את תפיסתה וסמכויותיה מהיהדות. המטרה המרכזית התחלפה. השאיפה ליצור מחאה נגד השלטון במסגרת זו ארצנו התחלפה בשאיפה ליצור חלופה לשלטון במסגרת "מנהיגות יהודית"[2].
Zakládající konference Zo Arcejnu se konala v roce 1994, i když základy byly položeny v prosinci 1993 v hotelu Ešel Hanasi v Arielu, kde se účastníci rozhodli zdvojnásobit počtu osad v Judeji a Samaří . Pracovní síly, organizace a zkušenosti se staly počáteční infrastrukturou pro založení organizace.
כנס הייסוד של "זו ארצנו" התקיים בשנת 1994, אם כי היסודות הונחו כבר בחודש דצמבר 1993 במלון "אשל הנשיא" באריאל, שבו התקבלה ההחלטה לצאת למהלך יזום שתכליתו הכפלת מספר המאחזים ברחבי יהודה ושומרון. כוח האדם, הארגון והניסיון היו התשתית הראשונית להקמת הארגון.
Organizaci Zo Arcejnu vedli tři lidé: Moše Feiglin, Benny Elon a Šmuel Sacket. Kromě těchto tří byl připraven seznam třiceti členů Zo Arcejnu, což bylo nutné kvůli častému zatýkání jeho představitelů. Cílem bylo zajistit další vůdčí oosobnosti, a to i v případě zatčení velkého počtu osob.
משה פייגלין - יליד 1962, תושב קרני שומרון. סרן (במיל'). מייסד ומנהיג "זו ארצנו". כיום מנהיג מפלגת זהות, ולשעבר מנהיג חטיבת "מנהיגות יהודית" בליכוד. שמואל סקט - יליד 1961, תושב קרני שומרון, יליד ארצות הברית. כיום מתפקד כמנכ"ל הבינלאומי של "מנהיגות יהודית" וחבר בחטיבת "מנהיגות יהודית" בליכוד. בני אלון - יליד 1954, תושב בית אל. רב, ראש ישיבת "בית אורות" בירושלים. היה חבר כנסת ושר מטעם מפלגת מולדת.
Zo Arcejnu vznikla z opozice k dohodám z Osla podepsaných mezi Izraelem a Organizací pro osvobození Palestiny za vlády Jicchaka Rabina. Podstatou těchto dohod bylo vzájemné uznání stran a počáteční implementace vzorce území za mír. Zo Arcejnu vnímala dohody z Osla jako útok na stát a jeho židovské občany.
"זו ארצנו" נולדה מתוך התנגדות להסכמי אוסלו שנחתמו בין ישראל בראשות ממשלת יצחק רבין לבין אש"ף. מהות ההסכמים הייתה הכרה הדדית של הצדדים זה בזכות הקיום של זה ויישום ראשוני של הנוסחה שטחים תמורת שלום. "זו ארצנו" תפסה את הסכמי אוסלו כפגיעה במדינה ובאזרחיה היהודים.
Jasným znamením tohoto vnímání byla volba jména a volba symbolu pro organizaci. Jméno Zo Arcejnu, zdůrazňuje pohled, podle něhož celoá Země izraelská patří židovskému národu. Symbol obsahuje titulek Zo Artcejnu napsaný podél Menory, což je společný symbol sionismu i judaismu.
סממנים מובהקים לתפיסה זו הייתה בבחירת השם ובבחירת הסמל לארגון. השם, "זו ארצנו", מדגיש את התפיסה הרואה בכל שטח ארץ ישראל קניין יהודי בלבד. הסמל הכיל את הכיתוב, "זו ארצנו", לצד ציור המפה והמנורה. הניסיון היה ליצור סממנים המקושרים והמזוהים הן ביהדות והן בציונות, זאת כדי ליצור מכנה משותף והסכמה רחבה ככל הניתן שיוביל לגיוס המוני[4].
Emanuel Mendel Baumgarten (hebrejsky עמנואל מנדל באומגרטן, v jidiš Menachem Boimgarten, 15. ledna 1828, Kroměříž - 1908, Vídeň) byl rakouský židovský spisovatel z Moravy, básník a hebrejsko-rakouský novinář. [1]
עמנואל מנדל באומגרטן (ביידיש: מנחם בוימגארטען;15 בינואר 1828, קרמזיר, מוראביה – 1908, וינה) היה סופר, משורר, עיתונאי ואיש ציבור עברי-אוסטרי.[1]
Ve věku 18 let vydal svou knihu „Ruth“ - „Melissa vypráví Elimelechův příběh a jeho rodiny ve čtyřech písních“. [5]
בגיל 18 הוציא את ספרו: "רות" - "מליצה מספרת קורות אלימלך ומשפחתו בארבעה שירים".[5]
V roce 1854 Baumgarten přeložil do němčiny knihu “Potřeby srdce” španělského rabína Bachja ibn Pakudy.
בשנת 1854 תרגם באומגרטן לגרמנית את הספר "חובת הלבבות" של בחיי אבן יוסף אבן פקודה. באומגרטן הסתמך בעבודה זו על תרגומו העברי של יהודה אבן תיבון.
Náhrobek Emanuela Baumgartena a jeho manželky Deborah (Lori) ve staré židovské části Ústředního hřbitova ve Vídni
מצבת קברם של עמנואל באומגרטן ורעייתו, דבורה (Lori), בחלק היהודי הישן של בית הקברות המרכזי בווינה
Publikace Emmanuela Mendela Baumgartena v Národní knihovně באמוגרטן, עמנואל Baumgarten, Emanuel Mendel, z encyklopedie Judaica site Encyclopedia.com (באנגלית)
פרסומיו של עמנואל מנדל באומגרטן בספרייה הלאומית באמוגרטן, עמנואל, במהדורת 1901–1906 של ה-Jewish Encyclopedia (באנגלית) Baumgarten, Emanuel Mendel, מתוך האנציקלופדיה יודאיקה באתר Encyclopedia.com (באנגלית)
Životopis
קורות חייו
Narodil se v Kroměříži [2] a všeobecné vzdělání včetně studiu tóry získal na různých ješivách, které navštěvoval soukromě. V roce 1848 přišel do Vídně, kde studoval ekonomii a aktivně se zapojil do vídeňského židovského a německého literárního a žurnalistického života.
עמנואל מנחם (מנדל) באומגרטן נולד בקרמזיר (Kremsier; כיום, בצ'כיה) למהרים ולפעסל.[2]
V roce 1861 byl zvolen do vídeňské městské rady a stal se tak jedním z prvních Židů v Rakousku, kteří sěmli sloužit v této funkci. Za pomoc při záchraně zraněných vojáků z rakousko-pruské války a svým aktivitám pro obecné dobro, mu císař František Josef I. udělil čestný diplom. [4]
עקב פעולותיו הציבוריות והספרותיות הרבות, נבחר בשנת 1861 לכהן במועצת העיר ובכך הפך לאחד מהיהודים הראשונים באוסטריה ששימש בתפקיד זה, ואף זכה לתעודת כבוד מהקיסר פרנץ יוסף הראשון על טיפולו בפצועים של מלחמת אוסטריה-פרוסיה ופעולותיו לטובת הכלל [4]
Po mnoho let působil jako člen městské rady a byl také jedním ze zakladatelů rabínského semináře a vídeňské pobočky světové židovské společnosti.
שנים רבות שימש כחבר ועד הקהילה בווינה, ואף היה אחד ממייסדי בית המדרש לרבנים וחברת אליאנס של וינה.
Baumgarten udělal hodně pro uprchlíky, kteří přišli do Rakouska z Ruska a Rumunska a podpořili zřízení haličských židovských škol.
באומגרטן פעל רבות לטובת הפליטים שהגיעו לאוסטריה מרוסיה ומרומניה ותמך בהקמת בתי ספר ליהדות גליציה.[2]
Literární činnost
פעילותו הספרותית
Emmanuel Baumgarten byl redaktorem ekonomicko-politického deníku Der Fortschritt.
עמנואל באומגרטן היה העורך של העיתון הכלכלי-מדיני Der Fortschritt.
David Goitein Chybí svobodný obrázek. דוד גויטיין לידה 12 בספטמבר 1900 פטירה 1 בינואר 1961 (בגיל 60) מדינה ישראל תאריך עלייה 1929 מקום קבורה בית הקברות סנהדריה השכלה בית הספר לכלכלה של לונדון שופט בית המשפט העליון 11 בדצמבר 1953 – 1 בינואר 1961 (7 שנים) תפקידים בולטים שגריר ישראל בדרום אפריקה
דוד גויטיין לידה 12 בספטמבר 1900 פטירה 1 בינואר 1961 (בגיל 60) מדינה ישראל תאריך עלייה 1929 מקום קבורה בית הקברות סנהדריה השכלה בית הספר לכלכלה של לונדון שופט בית המשפט העליון 11 בדצמבר 1953 – 1 בינואר 1961 (7 שנים) תפקידים בולטים שגריר ישראל בדרום אפריקה
David Goitein (hebrejsky דוד גויטיין, 12. září 1900, Londýn – 1. ledna 1961 ) byl soudce Nejvyššího soudu v Izraeli a první izraelský velvyslancem v Jižní Africe. Ve svých názorech byl Goitein liberál a socialista.
דוד גויטיין (12 בספטמבר 1900 - 1 בינואר 1961) היה שופט בית המשפט העליון בישראל ושגריר ישראל הראשון בדרום אפריקה.
Ve svých posledních dnech se zabýval překládem rozsudků Nejvyššího soudu do angličtiny, tuto práci však již nedokončil.
בימיו האחרונים עסק במפעל גדול של תרגום פסקי הדין של בית המשפט העליון לאנגלית, מלאכה שלא זכה לסיים.
Jeho vdova Ora, Jakir Jerušalajim (Miláček Jeruzaléma), zemřela 23. července 2006. Profesor Kalman Goitein je jejich syn.
אלמנתו אורה, יקירת העיר ירושלים, נפטרה ב-23 ביולי 2006. הפרופסור קלמן גויטיין הוא בנם של בני הזוג.
Jméno soudce Davida Goiteina nese Goiteinova ulice v jeruzalémské čtvrti Pisgat Ze'ev.
השופט דוד גויטיין הונצח ברחוב על שמו בשכונת פסגת זאב בירושלים.
Reference V tomto článku byl použit překlad textu z článku דוד גויטיין na hebrejské Wikipedii.
הערות שוליים
Portály: Izrael | Právo
↑ Palestine Bulletin הפך בהמשך ל-Palestine Post שהעיתון The Jerusalem Post הוא צאצאו ↑ היוקם בית הדין העליון הקבוע על ידי מועצת המדינה הזמנית, על המשמר, 15 ביולי 1948 ↑ הודעה על מינוי שופט בית המשפט העליון, ילקוט הפרסומים 325, תשי"ד, 20 בדצמבר 1953, עמ' 323
Goitein se narodil v Londýně jako syn maďarského emigranta Kalmana Goiteina a jeho anglickémanželky Ley Burnettové. Když mu byly čtyři roky, jeho otec zemřel a matka ho vychovávala spolu se dvěma bratry a sestrou v duchu židovských tradic a děti se učili hebrejsky.
גויטיין נולד בלונדון ללאה ברנט, ילידת אנגליה, ולקלמן גויטיין, יליד הונגריה. בהיותו בן ארבע התייתם מאביו. אמו גידלה את שני אחיו, אחותו ואותו ברוח המסורת היהודית, ודאגה שילמדו עברית מגיל צעיר.
Goitein vystudoval práva a studoval antropologii a ekonomii na londýnské School of Economics. Zde se spřátelil s pozdějším premiérem státu Izrael, Mošem Šaretem a Zvi Schwartzem. Goitein patřil k sionistickému hnutí „ha-Bonim“ a po setkání s Orou Moyalovou, sestrou plukovníka Aharona Moyala, a v roce 1929 společně emigrovali do Palestiny, kde se rok poté vzali v Tel Avivu.
גויטיין סיים את חוק לימודיו במשפטים וכן למד אנתרופולוגיה וכלכלה בבית הספר לכלכלה של לונדון. באוניברסיטה זו פגש את משה שרתוק וצבי שוורץ והם התיידדו. גויטיין השתייך ל"תנועת הבונים" הציונית ולאחר שנפגש באורה מויאל, אחותו של אל"ם אהרון מויאל, עלה בעקבותיה בשנת 1929 לארץ ישראל. שנה לאחר שעלו בני הזוג לישראל, נישאו בעיר תל אביב ולימים התיישבו בבית גויטיין אשר בירושלים.