La guerra de les llengües (hebreu: מלחמת השפות) va ser un escàndol públic que s'ha produït a Palestina otomana l'any 1913 al voltant de la plaça de la llengua hebreu, que estava al procés de renaixença en l'educació dels Jueus en el país. Aquesta lluita, que contra l'associació "Ezra" dels Jueus a Alemanya, va ser inusual en el seu efecte, i és usat com a símbol de la victòria de renovació de Jueus nacional i la resurrecció de la llengua hebrea.
מלחמת השפות הייתה סערה ציבורית שהתרחשה בארץ ישראל ב-1913 סביב מקומה של העברית המתחדשת במערכת החינוך היהודי בארץ. מאבק זה, שהתנהל כנגד חברת "עזרה" של יהודי גרמניה, היה חריג בהשפעתו, ומשמש כסמל לניצחון ההתחדשות היהודית הלאומית ותחיית הלשון העברית.
Herzl va argumentar que han de desfer-se "les llengües que són argots mesclats": "Les llengües del gueto, que avui parlem, no es sentiran més. Són llengües plenes de misteris, que es parlen presos. Els professors de la nostra escola les posaran al cor especialment participar en aquesta cosa, i la llengua que serà més útil per comerços i negocis, serà la llengua parlada en el nostre país."
הרצל טען שיש צורך להיפטר מ"שפות הז'רגון הבלולות והמנוולות": "שפות הגיטו, השגורות עתה בפינו לא תשמענה עוד. הן הנה [אלה] השפות המלאות מסתרים, אשר ידברו האסורים בבתי כלאם. המורים בבתי ספרנו ישימו את לבם בייחוד לעסוק בדבר הזה, והשפה אשר תסכון ביותר לענייני המסחר והעסקים הכללים תהיה במשך העת לשפה המדוברת בארצנו."
El periodista i historiador Simon Bernfeld va escriure a "Hazefira": "fer l'hebreu a una llengua parlada en el sentit normal, això en la meva opinió és completament impossible, una cosa que encara no s'ha fet amb cap llengua del món, fins i tot cap dialecte, que revisquin després de deixar de ser una llengua parlada. Un recipient de vidre que s'ha trencat de nou no es reconstituirà".[1] Al contrari, els sionistes de l'Europa de l'Est penjaven les seves esperances en l'hebreu, afirmant que el jiddisch ha de morir com a la llengua d'expressió. Per als Sionistes de l'Europa de l'Oest representava el jiddisch la reclusió de la diàspora, i pels de l'Europa de l'Est—la inferioritat i la humiliació del poble jueu com una minoria a la mercè de la majoria en qualsevol país.
ש' ברנפלד כתב ב"הצפירה": "לעשות את השפה העברית מדוברת במובן הרגיל, זה לפי דעתי נמנע גמור, עוד לא אירע זה לשום שפה בעולם, אפילו לאיזה דיאלקט, כי יחיו אותה מאחרי שחדלה להיות שפה מדוברת. כלי זכוכית שנשבר שוב אין לו תקנה".[1] הציונים ממזרח אירופה תלו תקוות בעברית וטענו שהיידיש צריכה לעבור מהעולם כשפת דיבור. עבור הציונים ממערב אירופה ייצגה היידיש את ההסתגרות הגלותית ועבור ציוני מזרח אירופה - את נחיתותו והשפלתו של העם היהודי, הנתון, כמיעוט, לחסדי הרוב בכל מדינה. יוסף ויתקין, איש העלייה השנייה, כינה את היידיש "הז'רגון הנדבק אל הלימודים העבריים, הנוטל מהם כל טעמם ויהי להם כסד אל רגלי האסיר." היידיש נתפסה כ"כלי ריק", "ארורה", מקור לכלימה ולקלון, שפת חסרי ההשכלה. במאמרו "תחיית הרוח" כתב אחד העם כי "היעלמותו הצפויה של הז'ארגון, בדיבור ובספרות, הוא כורח היסטורי ותהליך בלתי נמנע. גורלה של היידיש, כמכשיר זמני, ייחרץ במוקדם והיא תצלול לתהום הנשייה". לעומת זאת כתב ברדיצ'בסקי:
Yosef Hayim Brenner va escriure l'any 1911 sobre protests contra teatre en jiddisch: Als hebraïstes en general els agraden il·lusions, i per això el fet que uns centenars de nens a escoles parlin hebreu crea una il·lusió que l'hebreu és la llengua de la generació a la Terra d'Israel, i per això, segon ells, és necessari un afany més, és necessari prohibir als nens oir l'argot des de l'escena... Per nosaltres, tiges solitàries a Judea, la llengua hebrea és cara — doncs bé, treballarem per a millorar-la i difondre-la... això complirà una necessitat ben sabuda. Però si arrenquem algun espectacle en l'argot —també necessari—, si no deixem a la generació jove llegir les coses grans escrites en la literatura en l'argot... si prohibim als nostres joves conèixer la vida del seu poble, i oir, per exemple, monòlegs artístics actuats pels artistes recitadors... no, senyors, així no fem res per a hebreu, així només ens donem un testimoni de pobresa més gran, així només demostrem que per nosaltres la cosa important és la paraula buida, el soroll buit, la decoració, disculpeu-me...
י. ח. ברנר כתב ב-1911:
Shlomo Lavi, un dels ideòlegs de la Segona Aliyyà, va escriure que la comunitat de Kineret havia estat de fet purament hebrea, però "no és pas posible de tenir en compte quant havia costat. No hi ha cap manera de fer una estimació quant costa a una persona la transició d'una llengua a l'altre, especialment d'una altra llengua que encara no és una llengua parlada. I quina gran és la tortura de la ment que vol parlar, i que té coses per a dir, i has de silenciar-se i quequejar."[1] A l'Europa de l'Est es recolzava el hebreu del jiddisch, que era més rica i tenia profunditat, i a l'Europa de l'oest i a l'altres països—de les llengües de l'educació i de les llengües locals, com l'anglès, l'alemany, el francès, el castellà, i altres.
ברנר מחה על ניסיון המשכילים להיבדל מהיידיש ולדבוק בעברית, בטענם כי בהיבדלם מהיידיש הם מצהירים על עצמם כיהודים מזן חדש: "שמא חושבים אתם, שאחרי הגזירה של 'כנסייתכם' שעברית היא היחידה... עבודותיהם של מנדלי, פרץ, שלום-עליכם, דינזון, רייזין וליֶסין יחדלו מהיות יצירה לאומית?... על מי אתם מאיימים בזירותיכם? מי ישמע לכם?"[2] גם המתנגדים ליידיש לא יכלו לוותר עליה כשפת דיבור. בעת העלייה השנייה הייתה העברית דלת-מילים וקשה היה לוותר על שפת האם - ולרוב הייתה זו יידיש. שלמה לביא, מהאידאולוגים של העלייה השנייה, כתב שקבוצת כנרת הייתה אמנם על טהרת העברית, אך "אין כל יכולת להביא בחשבון כמה זה עלה. אין להעריך כלל כמה עולה לאדם המעבר משפת דיבור אחת לשנייה, ובייחוד לשפה שאיננה עדיין שפת דיבור. ומה רבים עינויי הנפש הרוצה לדבר, ויש לה מה להגיד, והיא אילמת ומגמגמת."[3] במזרח אירופה נדחקה העברית מפני היידיש, שהייתה עשירה יותר ובעלת רבדים ועומק רבים יותר, ובמערב אירופה ומעבר לים נדחקה העברית מפני שפות ההשכלה והמקום, בין אם אנגלית, גרמנית, צרפתית, ספרדית או שפות אחרות. עד העלייה השנייה חיו סופרי העברית בתחושת נחיתות ובפחד מפני בידוד והשכחה. דוד פרישמן כתב בשנת 1901: "השפה העברית נותרה ללא דוברים וללא קוראים. אין לנו עם ואין לנו ספרות ואין לנו תנועה ואין לנו תחייה ואין לנו דבר."[4]
En 1908 es va decidir fundar la primera institució d'educatió professional terciària al país, l'entitat que es va convertir més tard al Technion. El nom seleccionat per el nou institut era "Technicum". El Technicum era orientat a la formació de treballadors qualificats —gestors de treball, tècnics, assistents als enginyers— i al seu costat havia de fundar-se una escola amb dues branques: tècnica i lletres.
בשנת 1904 הייתה השפה העברית שפת הוראה בשישה מתוך 29 בתי ספר מאורגנים בארץ ישראל. בשנת 1908 הוחלט להקים מוסד על-תיכוני מקצועי ראשון בארץ, מוסד שממנו צמח מאוחר יותר הטכניון. השם שנבחר למוסד החדש היה "טכניקום". טכניקום זה נועד להכשיר עובדים מיומנים (מנהלי עבודה, טכנאים, עוזרי מהנדסים) ולידו היה צריך לקום בית ספר בעל שתי מגמות, מגמה טכנית ומגמה ריאלית.
L'empresa "Ezra", que era una organització de jueus alemanus no Sionista, va aportar la major part dels diners a la institució, i la seva gestió, dirigida pel Dr. Paul Nathan, va decidir que l'alemany, i no l'hebreu, fos utilitzada per a ensenyar, principalment gràcies a l'avantatge de l'alemany com a llengua comuna en la ciència. L'hebreu era la llengua, la discurs en la qual s'havia començat de prop, i hi havia una gran escassetat de vocabulari tècnic i científic i eines que permetin a l'educació,el llenguatge científic.
חברת "עזרה", שהייתה גוף יהודי-גרמני לא ציוני, תרמה את מרבית הכסף למוסד, והנהלתה, בראשות ד"ר פאול נתן, החליטה כי הגרמנית, ולא העברית, תשמש כשפת הוראה ראשית, בעיקר משום שמשיקולים מעשיים היה יתרון לגרמנית כשפה מקובלת במדע. העברית הייתה שפה שהדיבור בה החל זה מקרוב, והיה מחסור גדול באוצר מילים טכני ומדעי ובכלים שיאפשרו השכלה מדעית בשפה זו.
Shmaryahu Levin, va ser nomenat per "Ezra" com a administrador de l'establiment del Technikum i que donava suport a l'hebreu com a llengua principal a l'escola secundària, es va dimitir del seu càrrec. També va donar un discurs a l'onzè Congrés Sionista, celebrat a 1913, exigint que l'Organització Sionista curés de l'educació de les joves generacions en el país. En 26 d'octubre de 1913, es va celebrar la reunió crucial en el Technikum a Berlín sobre la llengua de la docència.
התעוררה מחלוקת שפשטה ליישוב כולו, בהנהגת הסתדרות המורים ותלמידים שהצטרפו. פרצה שביתה במוסדות "עזרה" ונעשו פעילויות מחאה. בעקבות השביתה הוצבו שוטרים טורקים במוסדות החינוכיים על מנת להגן על אלה שבחרו לא לשבות. עם ראשי הלוחמים נמנה אליעזר בן יהודה, שעשה זאת חרף תלותו בחברת "עזרה", שסייעה לו במימון ההוצאה לאור של מילונו לשפה העברית. הוויכוח בין שני הצדדים היה חריף ובלתי פוסק עד שד"ר שמריהו לוין, שמונה על ידי חברת "עזרה" למנהל פרויקט הקמת הטכניקום, ושתמך בעברית כשפה עיקרית בבית הספר התיכון, התפטר מתפקידו. הוא גם נאם בקונגרס הציוני ה-11 שנערך ב-1913 בדרישה שההסתדרות הציונית תהיה חייבת לדאוג לחינוך הדור הצעיר בארץ. ב-26 באוקטובר 1913 התקיימה הישיבה המכריעה בהנהלת מוסד הטכניקום בברלין בנושא שפת ההוראה. ההחלטה הייתה לקבל את ההצעה של ד"ר נתן וללמד בגרמנית.
Com a resultat d'aquesta decisió, es van renunciar els membres sionistes de la gestió de la institució, i a Palestina es va esclatar molt la resistència contra "Ezra", en tant que l'Unió dels professors va declarar un boicot contra el Technikum i l'escola secundària (només simbòlic, ja que el Technikum i l'escola encara no s'havien fundats, i encara no hi havien necessaris els professors).
כתוצאה מההחלטה הזו התפטרו חברי ההנהלה הציונים מהנהלת המוסד, ובארץ ישראל פרצה התנגדות רבה נגד חברת "עזרה", עד כדי כך שהסתדרות המורים הכריזה על חרם נגד הטכניקום והתיכון (מעשה סמלי בלבד, שכן הטכניקום והתיכון טרם קמו, ועדיין לא היה צורך במורים).
El yishuv es va alliberar de la dependència entre-cultural de llengües estrangeres i la nacionalitat jueva va rebre un enfortiment important. L'acomiadament dels professors d'"Ezra" era de fet una alliberació de "tutela" i una transició més enllà a la independència en el camp de l'educació, i l'establiment de les institucions, l'educació com el Beit Midrash hebreu per a professors i de l'escola Reali a Haifa. Es va desenvolupar la xarxa de l'educació hebreu a patrocinat públic i valors nacionals i sionistes.
בסופו של דבר היה הניצחון במאבק בידי המצדדים בשימוש בשפה העברית. היישוב השתחרר מתלות בין-תרבותית ומהשפעת שפות זרות והלאומיות היהודית קיבלה חיזוק משמעותי. פרישת המורים מ"עזרה" הייתה למעשה השתחררות מה"אפוטרופסות" ומעבר לעצמאות בתחום החינוך, והקמת מוסדות-חינוך כמו בית המדרש למורים העברי ובית הספר הריאלי בחיפה. התפתחה רשת חינוך עברי בחסות ועד ציבורי עם ערכים לאומיים-ציוניים. השלטונות הטורקיים הכירו בעברית כשפת הוראה. בשנת 1922 הכריזה ממשלת המנדט הבריטי על השפה העברית כשפה רשמית בארץ ישראל, לצד האנגלית והערבית.
Referències
הערות שוליים
Els resultats de la lluita
תוצאות המאבק
Els Sionistes veien el idioma jiddisch com a representació de la cultura jueva de la diàspora europea, que en la seva opinió era degenerada, retardada, servil, i que tenia natura que desmenteix el Sionisme. Jiddisch era la llengua materna de la majoria dels jueus de la diàspora, i la negació de la diàspora significava també la negació de Jiddisch. Els Sionistes a l'Europa de l'Est i l'Oest van ser dividits sobre la seva opinió respecte a la llengua que substituís el jiddisch en el yishuv, la població jueva resident en la Palestina otomana.
הציונים ראו את היידיש כמייצגת את התרבות היהודית הגלותית שבעיניהם נחשבה מנוונת, נחשלת ומתרפסת, וכשוללת את הציונות במהותה. היידיש הייתה שפת אמם של רוב יהודי הגולה, ועל כן התגלמה שלילת הגלות בשלילת היידיש. הציונים במזרח אירופה ובמערבה נחלקו בדעתם בדבר השפה שתחליף את היידיש ביישוב. הציונים המערב-אירופאים שביססו את הציונות המדינית - כהרצל ומקס נורדאו - ראו ביידיש שפה מאובנת שראוי כי תיכחד. הם סברו שעל היהודי החדש לאמץ את ההשכלה על מנת לעמוד באתגרי המודרנה, והיידיש נתפסה כמכשול בדרכו. הם טענו ששפת הציוני צריכה להיות שפת המדינה ממנה הגיע – גרמנית, צרפתית, פולנית או כל שפה אחרת. העברית לא נתפסה כשפה שאפשר להנחילה לציבור הרחב ולהפכה לחלק מהגשמת החזון הציוני. הרצל כתב ב"מדינת היהודים":
"La tempesta dels cartells": La guerra per a la llengua hebrea. Un cartell per a una concentració a Neve Shalom
סערת הכרזות: המלחמה על השפה עברית. כרזה על אספה בנווה שלום
Les baralles sobre la llengua que van fer el fracàs d'intentar trobar donants per a continuar amb el projecte, i per això van haver de deixar de construcció a causa de la falta de diners i retardar l'obertura de la institució. El resultat directe va ser l'acomiadament de treballadors i augment de l'hostilitat cap a "Ezra" a Palestina. "Ezra" no tenia més remei que rendir-se, i a la trobada celebrada el 22 de febrer de 1914, va informar que ensenyament de la llengua al Technikum serà hebreu.
המריבות על השפה גרמו לכישלון בניסיון למצוא תורמים להמשך הפרויקט, ולכן נאלצו להפסיק את הבניה בגלל מחסור בכסף ולדחות את פתיחת המוסד. התוצאה הישירה הייתה פיטורי העובדים ועוינות מוגברת כלפי חברת "עזרה" בארץ ישראל. לחברת "עזרה" לא נותרה ברירה אלא להיכנע, ובישיבה שנערכה ב-22 בפברואר 1914 היא הודיעה ששפת הלימוד בטכניקום תהיה עברית.
Usuari:Amire80/La guerra de les llengües
מלחמת השפות
Yosef Lang, Speak Hebrew! The life of Eliezer Ben Yehuda, Jerusalem, 2008, pàg 721 - 766
יוסף לנג, דבר עברית! חיי אליעזר בן יהודה, ירושלים תשס"ח 2008, עמ' 721 - 766
Sinagoga a Catalunya. Haggadà de Sarajevo (Barcelona, any 1350).
בית כנסת בקטלוניה מתוך הגדת סרייבו (ברצלונה שנת 1350 בקירוב)
Judaisme català (en hebreu: יהדות קטלוניה) és la comunitat jueva que va viure a la península ibèrica, als regnes cristians de Catalunya, València i Mallorca fins l’expulsió del 1492. La seva esplendor va ser als segles XII al XIV, en els quals van prosperar dos centres importants d'ensenyament de la Torà a Barcelona i Girona. La comunitat jueva catalana va desenvolupar característiques úniques, que inclouen costums, un ritus de pregària (nússaḥ Catalunya)[1], i una tradició pròpia en l'emissió de dictàmens legals (halakhà).
יהדות קטלוניה (קטלוניא, בספרות הרבנית ובכתבי־היד) הייתה קהילה יהודית שהתקיימה בחצי האי האיברי, בממלכות הנוצריות של קטלוניה, ולנסיה ומיורקה עד גירוש ספרד ב-1492. שיא תפארתה היה במאות ה-12, ועד 14, בהן שגשגו שני מרכזי תורה חשובים בברצלונה ובג'ירונה. יהדות קטלוניה פיתחה מאפיינים ייחודיים, שכללו סידור תפילה משלה (נוסח קטלוניה)[1], מנהגים ומסורת פסיקת הלכה. אף על פי שבקטלוניה היו מנהגים ונוסח תפילה שונים מספרד, היום נוהגים לכלול את חכמי קטלוניה בתוך יהדות ספרד.
Catalunya es va unir amb Provença l'any 1112 i amb l'Aragó l'any 1137, i d'aquesta manera Barcelona va esdevenir la capital del regne unificat que s'anomenà Corona d'Aragó. Els reis de la Corona d'Aragó van estendre els seus dominis als països occitans.
קטלוניה התאחדה עם פרובאנס בשנת 1112 ובשנת 1137 התאחדה עם אראגון, והפכה ברצלונה לעיר הבירה של ממלכה מאוחדת שנקראה בשם כתר אראגון. מלכי כתר אראגון הרחיבו את הממלכה לארצות אוקסיטניות.
Segles XII i XIII
מאות 12 ו-13
Segell atribuït a Nahmànides (Ramban) [Còpia del Museu d’Història dels Jueus de Girona]
חותם המיוחס לרמב"ן [העתק ממוזיאון היסטוריה יהודית בג'ירונה, המקור נמצא במוזיאון ישראל
També podem incloure rabí Yaaqov ben Xéixet (segle XII) entre els cabalistes gironins d'aquest període. De Girona també fou rabí Avraham ben Yitsḥaq he-Ḥazan (segles XII-XIII) autor del piyyut[1] Aḥot qetanà (germana petita). De la ciutat de Girona va sorgir el més gran del savis de Catalunya, rabí Moixé ben Naḥman (Ramban, o Nahmànides) (1194-1270), el nom català del qual fou Bonastruc ça Porta.
במאות ה-12 וה-13 פרחו בתי המדרש בקטלוניה. בעיר ג'ירונה שגשגו חכמי המקובלים האחים רבי עזרא ורבי עזריאל בני שלמה שהיו תלמידים של רבי יצחק סגי נהור (Isaac el Cec) בנו של הראב"ד מפּוֹשְקְיֶרָה. גם רבי יעקב בן ששת נמנה עם מקובלי ג'ירונה של אותה תקופה. מג'ירונה היו גם רבי אברהם בן יצחק חזן מחבר הפיוט אחות קטנה וגדול חכמי קטלוניה, רבי משה בן נחמן (רמב"ן) ששמו הרשמי בקטלאנית היה בונאסטרוק סה פורטה (Bonastruc ça Porta, מילולית: בן מזל־טוב השער).
Tot i que la ciutat de Girona va ser un important centre de Torà que comptava amb un Bet Midraix (casa d’estudi) dedicat a l'estudi de la Càbala, la ciutat principal fou Barcelona, on el Ramban va exercir com a cap de la comunitat. Durant aquest període van exercir a Barcelona rabí Yona Girondi (1210-1263) i els seus famosos alumnes rabí Aharon ben Yossef ha-Leví de Barcelona (Reah) (1235-1303) i rabí Xelomó ben Adret (Raixba) (1235-1310). També van exercir a Barcelona rabí Aixer ben Yeḥiel (Roix) (1250-1327), el seu fill rabí Yaaqov ben Aixer (Baal ha-Turim) (1269-1343), i rabí Yom Tov ben Avraham ha-Sevilli (Ritba) (1250-1330), alumnes del Raixba i del Reah.
בעיר ג'ירונה היה מרכז תורה חשוב ובית מדרש של חכמת הקבלה אבל העיר המרכזית הייתה ברצלונה, שם כיהן הרמב"ן כראש הקהילה. בתקופה זו פעלו בברצלונה רבי יונה ג'ירונדי ותלמידיו המפורסמים רבי אהרן בן יוסף הלוי מברצלונה (רא"ה) ורבי שלמה בן אדרת (רשב"א). גם פעלו בעיר ברצלונה רבי אשר בן יחיאל (רא"ש) ובנו רבי יעקב בן אשר (בעל הטורים), ורבי יום טוב בן אברהם אשבילי (ריטב"א), תלמידם של הרשב"א והרא"ה. בית המדרש של ברצלונה היה המרכז התורני החשוב ביותר של אותה התקופה.
Heqdeix del rabí Samuel ha-Sardi a la Ciutat Vella de Barcelona.
הקדש רבי שמואל הסרדי בעיר העתיקה של ברצלונה
A la Catalunya del segle XIII els jueus van ser víctimes de libels de sang, i se'ls va obligar a vestir un senyal distintiu anomenat rodella. Les autoritats van prohibir als jueus exercir càrrecs públics i se'ls va obligar a participar en disputes públiques amb representants del cristianisme, com per exemple la Disputa de Barcelona de l'any 1263 en la qual hi va participar el Ramban com a representant del judaisme. Els jueus eren propietat privada dels monarques que els cobraven impostos a canvi de protecció.
במאה ה-13 התרחשו בקטלוניה מקרים רבים של עלילות הדם, היהודים הוכרחו להשתמש באות קלון (Rodella), ונאסר עליהם לשמש במשרות ציבוריות. הוכרחו להשתתף בוויכוחים פומביים עם נציגי הנצרות, כמו ויכוח ברצלונה שנערך בשנת 1263 בהשתתפותו של הרמב"ן כנציג של היהדות. היהודים היו רכוש פרטי של המלכים שגבו מהקהילות מיסים ובתמורה העניקו להם הגנה מול הכנסייה והאוכלוסייה הנוצרית.
Els reis de la Corona d'Aragó van expandir els dominis catalans i van conquerir Mallorca, València, Eivissa i Menorca. L'any 1258 van signar el tractat de Corbeil amb el rei franc pel qual renunciaren als seus drets sobre les terres occitanes. A canvi, els francs van renunciar a les seves demandes sobre les terres catalanes.
מלכי כתר אראגון הרחיבו את הממלכה וכבשו את מיורקה, ולנסיה, איביזה ומנורקה. בשנת 1258 חתמו על הסכם קורביל (Corbeil) עם מלך צרפת ובו הקטלאנים ויתרו על זכויותיהם בארצות האוקסיטאניות, בתמורה הצרפתיים ויתרו על דרישותיהם על ארץ קטלוניה.
Arran dels avalots de 1391 i l'expulsió del 1492, els jueus que no es convertiren al cristianisme es van veure obligats a emigrar a Itàlia, l’Imperi Otomà, el nord d’Àfrica i la Terra d'Israel.
בעקבות פרעות קנ"א (1391) והגירוש בשנת 1492 נאלצו היהודים שלא התנצרו להגר לאיטליה, לאימפריה העות'מאנית, לצפון אפריקה ולארץ ישראל.
Làpida commemorativa de la sinagoga a Girona (segle XIV).
אבן הנצחה של בית הכנסת בג'ירונה (מאה 14)
Al segle XIV el fanatisme cristià es va imposar a tota la península ibèrica i hi van van haver moltes persecucions contra els jueus. Podem anomenar entre els savis de Catalunya d'aquest període a rabí Pérets ben Yitsḥaq ha-Kohen (1304-1370) que va néixer a Provença però va exercir a Barcelona, rabí Nissim ben Reuven Girondi (Ran) (1315-1376) que va exercir com a rabí de Barcelona, rabí Ḥasday ben Yehudà Cresques (el vell), rabí Yitsḥaq bar Xéixet Perfet (Ribaix) (1326-1408), rabí Ḥasday ben rabí Avraham Cresques (Raḥaq) (1340-1412), rabí Yitsḥaq ben Moixé ha-Leví (Profiat Duran, ha-Efodí) (1350-1415), i rabí Ximon ben Tsémaḥ Duran (Raixbats) (1361-1444). D'aquest mateix període podem incloure el cartògraf de Mallorca Avraham Cresques (segle XIV) i el poeta Xelomó ben Meixul·lam de Piera (1310/50-1420/25).
במאה ה-14 התגברה הקנאות הנוצרית בכל חצי האי האיברי והחלו רדיפות כנגד היהודים, אבל למרות המצב הקשה המשיך בית המדרש הקטלאני לשגשג. אפשר למנות בין חכמי קטלוניה של אותה התקופה את רבי פרץ בן יצחק הכהן, שנולד בפרובאנס ופעל בברצלונה, רבי נסים בן ראובן ג'ירונדי (ר"ן) שכיהן כרבה של ברצלונה, רבי חסדאי בן יהודה קרשקש (הזקן), רבי יצחק בר ששת ברפת (ריב"ש), רבי חסדאי בן אברהם קרשקש (רח"ק), רבי יצחק בן משה הלוי (פְּרוֹפִייַט דוראן, האפודי), ורבי שמעון בן צמח דוראן (רשב"ץ). מאותה תקופה אפשר למנות את הקרטוגרף ממיורקה אברהם קרשקש והמשור שלמה בן משולם דיפיארה.
Segell per a les Matsot (pans àzims) (s. XIV) [Còpia del Museu d’Història dels Jueus de Girona].
חותם למצות (מאה 14) [העתק ממוזיאון היסטוריה יהודית בג׳ירונה, המקור נמצא במוזיאון של אספלוגה דה פ'ראנקולי
Rabí Nissim ben Reuven Girondi (Ran) va reprendre l'activitat de la yeixivà de Barcelona en els anys 50 i 60, després que la comunitat jueva es va veure fortament afectada per la Pesta Negra l'any 1348. L'any 1370 els jueus de Barcelona van ser víctimes d'un cas de libel de sang, uns quants jueus foren assassinats i els adenantats[1] de la comunitat van ser empresonats a la sinagoga durant uns quants dies sense menjar. A finals de segle van edevenir els avalots de 1391 i, com a resultat dels disturbis molts jueus van ser obligats a convertir-se al cristianisme i molts d'altres van morir màrtirs.
בשנת 1348 נפגעה הקהילה היהודית של ברצלונה קשות מהמגפה השחורה ולאחר מכן הר"ן הצליח לחדש את פעולתה של הישיבה. בשנת 1370 היו יהודי ברצלונה מטרה לעלילת דם מפורסמת, כמה יהודים נהרגו ונאמני הקהילה הוחזקו במשך כמה ימים בבית הכנסת ללא מזון. בסוף המאה התרחשו גזירות קנ"א (1391) וכתוצאה מהפרעות יהודים רבים נאלצו להשתמד ולהמיר את דתם, רבים אחרים נרצחו על קידוש השם או נמלטו לצפון אפריקה (ביניהם הריב"ש והרשב"ץ), איטליה והאימפריה העות'מאנית. פרעות קנ"א היו הסוף של קהילות ולנסיה וברצלונה, קהילת מיורקה החזיקה מעמד עד לשנת 1435, בה הוכרחו היהודים להמיר את דתם לנצרות, והקהילה של ג'ירונה החזיקה מעמד, בקושי, עד גירוש רנ"ב (1492). באגרת ששלח לקהילת אביניון, מסכם רבי חסדאי קרשקש את האירועים ומוסר לנו תיעוד על הפרעות[8]. אפשר ללמוד מדבריו שהפרעות החלו בראש חודש תמוז שנת קנ"א (4 ביוני 1391) בסביליה, קורדובה, טולדו, ובעוד כשבעים עיירות אחרות. החל מז' באב (9 ביולי 1391) התפשטו בעוד קהילות בכתר אראגון: ולנסיה, ברצלונה, ליידה, ג'ירונה ומיורקה. בפרעות קנ"א נהרסו רוב הקהילות היהודיות בקטלוניה.
Durant els segles XIII, XIV i XV els reis de la Corona d'Aragó van expandir el territori cap a les terres de la mediterrània, es van conquerir Sicília (1282), Còrsega (1297-1516), Atenes (1311), Neopàtria (1318), Sardenya (1323-1326) i Nàpols (1435-1442).
במאות ה-14 וה-15 הרחיבו מלכי כתר אראגון את הטריטוריה במדינות הים התיכון וכבשו את סיציליה, קורסיקה, אתונה, ניאופאטריה, סרדיניה ונפולי.
Les comunitats que van sobreviure els avalots de 1391 van haver de fer front a una gran pressió per part de l'església i de la població cristiana. Els reis, que es trobaven en una situació econòmica difícil, van imposar pesats impostos a les comunitats jueves. La vida dels jueus conversos al cristianisme tampoc no va ser fàcil, l'església els va titllar de cristians nous i els va tenir sempre sota sospita, ja que molts d'ells acceptaren el cristianisme només de cara a fora però mantingueren el judaisme en secret.
המאה ה-15 הייתה מאוד קשה ליהודים ששרדו את פרעות קנ"א ונשארו במקום. הם נאלצו להתמודד עם לחץ גדול מצד הכנסייה והאוכלוסייה הנוצרית. המלכים היו במצב כלכלי קשה והטילו מיסים כבדים על שארית הקהילות. המצב היה קשה גם לאלה שהמירו את דתם לנצרות, הכנסייה כינתה אותם נוצרים חדשים ובחנה אותם בחשדנות כיוון שרבים מהם קיבלו את הנצרות רק כלפי חוץ ושמרו על יהדותם בסתר. מוסד האיקוויזיציה פעל על מנת לרדוף ולהעניש את הנוצרים החדשים ששמרו על מצוות היהדות.
A Catalunya es va celebrar una de les disputes més llargues que hi va haver a l'edat mitjana, la famosa disputa de Tortosa (1413-1414). Al segle XV trobem a Catalunya el poeta Xelomó ben Reuven Bonafed.
בקטלוניה התרחש אחד מן הוויכוחים המפורסמים והארוכים שהיו בימי הביניים, ויכוח טורטוסה שהתנהל בין השנים 1413–1414. במאה ה-15 התגורר בקטלוניה המשורר רבי שלמה בן ראובן בונפיד.
L'any 1469 es casaren el rei Ferran d'Aragó (1452-1516) i la reina Isabel de Castella (1451-1504) unificant d'aquesta manera els dos regnes. L'any 1492 van completar la reconquesta amb la derrota del Regne de Granada i van expulsar els jueus de tots els seus regnes.
בשנת 1469 נישאו פרננדו השני מלך אראגון ואיזבלה הראשונה מלכת קסטיליה ואיחדו את שתי הממלכות. בשנת 1492 השלימו את הרקונקיסטה עם הכיבוש של ממלכת גרנדה וגירשו את המוסלמים. באותה שנה גורשו כל יהודי ממלכות קסטיליה ואראגון שסירבו להתנצר.
El primer grup de jueus exiliats de Catalunya va sortir arran dels avalots de 1391, es van dirigir principalment a Itàlia (Sicília, Nàpols, Roma, Liorna), el nord d'Àfrica (Algèria) i l'Imperi Otomà (principalment Salònica, Constantinoble i Érets Yisrael). El segon grup va sortir a l'exili arran de l'edicte d'expulsió dels reis catòlics. L'Edicte va ser decretat el 31 de març de 1492, i es va donar temps als jueus per vendre les seves propietats i marxar fins el 31 de juliol, que segons el calendari hebreu va caure aquell any les vespres del vuit del mes Av, la qual cosa vol dir que els jueus es van trobar viatjant en els vaixells expulsats el dia 9 d'Av[1].
הקבוצה הראשונה של מגורשי קטלוניה גלו בעקבות פרעות קנ"א ויצאו בעיקר לאיטליה (סיציליה, נאפולי, רומא, ליוורנו), האימפריה העות'מאנית (בעיקר לסלוניקי, קושטא וארץ ישראל), וכן לצפון אפריקה (אלג'יר). הקבוצה השנייה של מגורשים יצאה בעקבות צו הגירוש של המלכים הקתולים שהיה ב-31 לחודש מרץ שנת 1492 (רנ"ב). ניתן ליהודים זמן למכור את רכושם ולצאת עד ל-31 ביולי, שעל פי הלוח העברי הסתיים באותה שנה בליל ח' באב, סמוך לתשעה באב. יהודים רבים המירו את דתם על מנת להישאר במקום.
L'Assentament a Itàlia
התיישבות באיטליה
Part dels jueus catalans exiliats van arribar a Itàlia i trobaren refugi a Sicília, Nàpols, Liorna i la ciutat de Roma.
יהודים רבים שגלו מקטלוניה הגיעו לאיטליה ומצאו מקלט בסיציליה, בנאפולי, בליוורנו ובעיר רומא.
Armari per als rotlles de la Torà de la comunitat jueva catalana d'Agira, Sicília (1453).
ארון קודש של הקהילה היהודית הקטלאנית באג'ירה, סיציליה (שנת 1453)
El famós cabalista rabí Avraham Abulàfia (1240-1291), que va estudiar molts anys a Catalunya, es va instal·lar a Sicília, on va escriure la major part de les seves obres[2]. Sicília formà part durant molts anys de la corona catalano-aragonesa i les comunitats jueves van romandre a l'illa fins a finals del segle XV, amb l'ordre d'expulsió dels jueus de l'illa el 18 de juny de 1492. Tenim coneixement de l'existència d'una comunitat jueva catalana a l'illa gràcies a la identificació d'un manuscrit[3] del segle XIV com a Siddur nússaḥ Catalunya[4].
בסיציליה התיישבו יהודים שהגיעו מחצי האי האיברי כבר במאה ה-11 [9]. המקובל המפורסם רבי אברהם אבולעפיה, שלמד שנים רבות בקטלוניה, השתקע בסיציליה בסוף ימיו ושם כתב רוב החיבורים שלו[10]. סיציליה הייתה במשך שנים רבות חלק מכתר אראגון והקהילות היהודיות התקיימו שם עד סוף המאה ה-15, עם פרסום הצו לגירוש יהודי האי ב-18 ביוני 1492. יש לנו ידיעות על קהילה יהודית קטלאנית בסיציליה הודות לזיהוי כתב-יד כסידור בנוסח קטלוניה[11], קהילה שהייתה קיימת כבר במאה ה-14 לפני פרעות קנ"א[12]. בשנת 2017 התגלה בעיר אג'ירה (Agira), בכנסיית סאלוואטורה, ארון קודש מאבן שהיה שייך לבית הכנסת של הקהילה היהודית הקטלאנית. בית הכנסת נבנה בשנת 1453 ואחרי גירוש יהודי סיציליה הפך לכנסייה.
Faixa de la sinagoga catalano-aragonesa de Roma (1838).
מפה בבית הכנסת קאטאלאן ואראגון ברומא (שנת 1838)
L'any 1517 la comunitat jueva catalana de Roma estava ben organitzada i va construir una sinagoga pròpia que seguia el minhag[1] Catalunya (Schola hebreorum Nationis Catalanorum)[2]. L'any 1519 el Papa Lleó X (1475-1521) els atorgà un permís per eixamplar la comunitat i traslladar la sinagoga a uns apartaments nous, els va permetre fer reformes per tal d'adequar-los i convertir-los en un lloc d'oració segons el seu ritus. A finals de 1527, la comunitat catalana i la comunitat aragonesa van decidir unir-se.
מגורשי קטלוניה מצאו מקלט בעיר רומא. בשנת 1517 הקהילה המאורגנת בנתה לעצמה בית כנסת של העדה הקטלאנית (Schola Hebreorum Nationis Catalanorum)[13]. בשנת 1519 האפיפיור ליאו העשירי נתן ליהודי קטלוניה אישור להרחיב את הקהילה ולהעביר את בית הכנסת לדירות חדשות ולהקים שם מניין תפילה לפי מנהגם. בסוף שנת 1527 הקהילה הקטלאנית והקהילה של יוצאי אראגון התאחדו. בית הכנסת המאוחד של קטלוניה ואראגון שינה את מקומו פעם נוספת בשנת 1549. בשנת 1555 החלה הקהילה בבניית בית כנסת חדש. יש עדויות שהקהילה הקטלאנית ניהלה מאבק על מנת לא להתמזג עם הקהילות של הספרדים. כל שאר הקהילות הספרדיות התמזגו לקהילה 'איברית' מאוחדת של רומא חוץ מהקטלאנים שהתאחדו עם יוצאי אראגון. לפי מפקד שנערך בשנת 1868, 838 יהודים היו שייכים אז לק"ק קטלוניה. בשנת 1904 בית הכנסת הקטלאני התאחד עם שאר בתי הכנסת של רומא לבית כנסת גדול מרכזי שנבנה על גדת נהר הטיבר, ומאז אין ידיעות על הקהילה.
Els historiadors afirmen que els jueus van arribar a la península ibèrica abans de la destrucció del Segon Temple, tot i que pel que fa a restes arqueològiques, les làpides funeràries més antigues que s'han trobat, i que testimonien l'existència de comunitats jueves, daten del segle III.
ההיסטוריונים משערים שהיהודים הגיעו לחצי האי האיברי לפני חורבן בית שני, אבל הממצאים הארכאולוגיים הקדומים ביותר שמעידים על חיי הקהילה היהודית הם מן המאה ה-3 בלבד.
L'Assentament a l’Imperi Otomà
התיישבות באימפריה העות'מאנית
Els jueus exiliats de Catalunya van arribar també a l'Imperi Otomà on s'organitzaren en comunitats segons el lloc d'origen que s'anomenaren Qehalim[1]. Hi va haver Qehalim catalans a Istanbul, Edirne, Salònica i Safed, entre d'altres[2].
מגורשי קטלוניה הגיעו גם לאימפריה העות'מאנית, שם היהודים התארגנו לפי קהילות מוצא שנקראו 'קהלים'[14]. היו קהלים קטלאנים באיסטנבול, אדירנה, סלוניקי וגם בצפת[15].
La comunitat jueva catalana de Salònica
ק"ק קטלאן בסלוניקי
Maḥzor segons el ritus de Barcelona i el costum de Catalunya. Salònica, any 1527.
מחזור לנוסח ברצלונה מנהג קאטאלוניה. סלוניקי, שנת 1527[16].
Posteriorment tenim notícia del famós Moixé Capsali. També tenim notícia del savi Yehudà ben Benveniste, que arribà també després de l'expulsió i va establir una biblioteca molt important. Un altre savi de la comunitat jueva catalana fou rabí Moixé Almosnino, Marbits Torà, exegeta i filòsof, fill de Barukh Almosnino, que havia reconstruït la sinagoga catalana després de l'incendi que hi va haver l’any 1545[3].
מגורשי קטלוניה הקימו קהילה בסלוניקי בשם ק"ק קטלאן[17]. למרות היותם מיעוט, היהודים הקטלאנים סירבו להתמזג עם הספרדים ושמרו בכל תוקף על מנהגם הקדום. המנהיגים הרוחניים של ק"ק קטלאן נקראו בשם 'מרביץ תורה' ולא בשם 'רב'. הראשון שידוע לנו הוא רבי אליעזר השמעוני שהגיע לסלוניקי בשנת 1492 ואחריו רבי משה קפסאלי. גם החכם רבי יהודה בן בנבניסטי הגיע אחרי הגירוש והקים ספרייה מאוד חשובה. עוד חכם מפורסם בקהילה הקטלאנית היה רבי משה אלמושנינו, מרביץ תורה, פרשן והוגה דעות[18]. משה היה בנו של רבי ברוך אלמושנינו, שבנה מחדש את בית הכנסת הקטלאני אחרי השריפה שהייתה בשנת 1545.
L'any 1515 la comunitat es va dividir en dos Qehalim que s’anomenaren Qatalan yaixan (Català antic) i Qatalan ḥadaix (Català nou)[1].
בשנת 1515, בשל מריבות פנימיות, הקהילה התפרקה לשני קהלים שנקראו "קטלאן ישן" ו"קטלאן חדש"[19].